אצבעות שחורות 16.10.9

איך השער?
שערי 7 ימים מיושנים במיוחד: אין בהם שום ניסיון לשבור את התבנית המוכרת מזה עשרות שנים. לעומת זאת, במוסף הארץ יש מדי פעם נסיונות מעניינים, שנכון, לא תמיד עובדים, אבל השבוע כן: התחממות כדה"א (יותם פלדמן) זוכה לאילוסטרציה של הכדור כביצה רכה, בחסות גטי אימאג'. פיתרון לא רע ונושא ראוי. גם סופשבוע מתנסה גם להתמודד עם השגרה ועם פורטרט אחד וזהו. כתבת השער היא שערוריית יוסי שדה וההתנהלות בחוות הנוער שלו (קלמן ליבסקינד). מאחר שאין שום תצלום איכותי של שדה מופיעה דמותו בקטן, ועיקר השער הוא טקסט המתאר את מעלליו. אז נכון, עמוס מדי, וקשה לקרוא את הכל, ובכל זאת, הניסיון מעניין.
המארקרוויק, כרגיל, איש עסקים שעשה את זה. כלומר משהו. אבל עשה. והשבוע, מורי ארקין. G של גלובס בשער דינמי, עם כתבה נחמדה אך מקומונית-משהו ומצערת – הקבוצות הכלכליות השולטות בחיי הלילה של תל אביב (חן שליטא). למה מצערת? הרוב המכריע מבין השולטים – גברים.


'צחיק: יונתן בלום, שצילם את השערים, ל-7 ימים ול-7 לילות הושיב את מצולמיו באותה תנוחה.

ולעורך הגרפי של העיר, יניב פרימק: פרינג'-פרינג', אבל בבקשה – צמצם בשחור. חיינו שחורים גם ככה.

דוגמית לכתבה שחורה (אך שוות-דיון של גילי יובל על תצפיתניות בצה"ל). יש עוד כמה כאלו בעיתון.

צייר לי ברק

ידיעות ומעריב בחרו לאייר אותו בשערי מוספיהם. מעריב: איתמר דאובה; ידיעות: ליאור אטלמן. בשני האיורים ברק נראה יהודי בעל פימה וכרס, עיניו חרכים מצומצמים מרוב מפלי השומן המכסים עליהן, בידיעות הוא יושב באמבט כשהאייפל מציץ מהחלון, מפריח בועות סבון, ברווז צעצוע משתכשך במים וצדפת ענק על השולחנון לידו (מה פשר הכותרת "סלון נפוח"?). במעריב הוא כמעט מתפוצץ מתענוגות, מרוח על כורסה כשבידו קדירת יין אדוםאדום ובימינו סיגר עצום, לא פרופורציונלי בעליל למידות היד, למשל. רגליו, לעומת זאת זערערות, וכל כולו נראה כהמפטי דמפטי. איפה הוא יותר נלעג? נראה לי  שבמעריב.

7 ימים
כתבת השער – שישה עמודים עם ירדנה ארזי שלא היכרנו (יובל ניב), המוציאה דיסק. עם כל הכבוד ליוקרתה וליכולותיה, מה עם קצת פרופורציות?
מצד שני, מה כבר יש לנו לשים בשער? שוטר שהרג חשוד בפריצה? תרומות לישיבה ותעודות כשרות בפיקוחו של הרב הראשי של חיפה? יו"ר אגודת הסטודנטים של ת"א על כיסא גלגלים? זונה שכתבה ספר? מעצב-על איטלקי מבקר בארץ? אכן תמהיל לא מאוזן וחסר נקודת כובד של המוסף הנקרא במדינה.

בזהירות רבה (מחווה מחווה) אציין שהטורים של רע"ש ושל ד. ספקטור היום על כאבי ההורות והחשש שהילדים ידמו להם – נוגעים ביותר גם לערלת לב חשוכת ילדים כמוני.

מוסף הארץ
לראיין עיתונאי ולנוח
כריסטופר היצ'נס, עיתונאי פרובוקטיבי מוניטי פייר המוציא ספר, שתורגם עכשיו לעברית: אלוהים אינו גדול: איך מרעילה הדת את העולם, וזוכה לראיון (מתורגם).

הכתבה על התחממות הכדור מוזכרת לעיל (לא מוצאת באתר).

7 לילות
תודה רבה על הראיון החביב של רביב גולן, לונדון, עם ארי גולד, כלומר ג'רמי פיבן (לא קרוב של חנוך). ואפילו כתוב שהוא נערך בסוהו הוטל בלונדון. אני לא עומדת בכל השפע הזה שנפל בחלקי.

סופשבוע
שלוש כתבות מעוררות עניין: הסיפור של יוסי שדה, כאמור לעיל, חייה ומותה של סיון (מאבק שתועד ברשת), שבגיל ארבעה חודשים לקתה בלוקמיה (שרי מקובר-בליקוב) – סוחט דמעות שאי אפשר לעמוד בפניו ואיתי אשר שבילה בפסטיבל כאב טקסט מושך ודוחה גם יחד.

מעריב עסקים
זהו, חיים רמון הוא עכשיו איש עסקים, ואיש לא ישאל אותו יותר על עסק הביש.

ממון
סחתיין על תחקיר הג'ל הטיפשי לניקוי ידיים (שושנה חן). מישהו בהחלט צריך היה לעשות את זה.

וראיון קריא עם נשיא ויקיפדיה, ג'ימי וויילס (איתי שמושקוביץ, שמישהו שכח ו' בקרדיט שלו בעיתון ועינת פישביין) המודה ש-80% מכותבי הערכים הם גברים, שגם בערך שלו עצמו יש כמה אי דיוקים, ושויקי היא מקור טוב להתחיל בו תחקיר/מחקר/איסוף חומר, אבל שמשם צריך להמשיך.

יש קרדיט!
שלום ירושלמי כותב במעריב על שתיקת הברק, ומזכיר את תחקיר הארץ מהשבוע שעבר. גם בן כספית במדורו עושה זאת. כן, עניינים שאמורים להיות טריוויאליים הופכים למשהו ראוי לצילו"ש. אבל בסדר, עדיף ככה.
מצד שני, בראיון המאוד ידידותי של איתי סגל עם איתן פוקס ב-7 לילות מוזכר ראיון קצר איתו שעורר סערה, מאמרי נגד ומאות טוקבקים, רק לא כתוב איפה היה הראיון. אז הנה הוא, מתוך עכבר העיר/ הארץ. מה יש, ידיעות לא יכול להרשות לעצמו להיות הוגן וענייני? אופס, שכחתי. לא.

סמל סקס? אני?
יעל בר זוהר מצטלמת לאת במלאת 75 לבריג'יט ברדו בסצנות מחוותיות ואומרת: "אף פעם לא הרגשתי סמל סקס, בטח לא ברמה של ברדו" (מעריב אחורי).

ואפרופו סמלי סקס, אביב גפן מתראיין לטייםTimesonline. לא קראתי.

לילה בלי כיף
פורום ארגוני הנשים דורש להסיר מלוח השידורים את לילה בכיף, המחפצנת נשים.
ובמקרה יש לנו במארקרוויק כתבה על ביפ, המקום בו מיוצרת לילה בכיף. הכותב, אליחי וידל, מנפק תיאורים שמתיישבים עם טענות ארגוני הנשים.
—

ויובל סער מראיין את סטיבן ביילי, שכתב את הספר אישה כעיצוב.

מצית
סיפורו של מגזין שלא יצא לאור – מצית.

מיה פארו מבקרת בישראל
הביקור לא ממש מרגש את התקשורת/תעשיית הזוהר. כי מה, נו, היא לא לוהטת כשרון סטון, וחוץ מזה היא ביקרה בשדרות וגם בעזה. בעיה, לא?
הקטע המפתיע: היא זוכה לתצלום, למעשה לשניים בשער מקוראשון, בהארץ כיתוב תמונה זעיר בע' 3, במעריב אין לה זכר (אף שובאתר ידיעה נרחבת) ובידיעות תמונה וטקסטצ'יק ב-ע' 10.

הערוץ הטורקי
שיחוק לידיעות: מבקר הטלוויזיה אבנר הופשטיין צפה בסדרה הטורקית שעשתה לנו תמוות, "פרידה, באהבה ובמלחמה, פלסטין" ודיווח בביקורת היומית שזה קשקוש מקושקש.

בלוגלנד

עלי חמינאי מת או סתם שקוע בתרדמת? שוב הבלוגרים האלו מדברים שטויות.

גלי וינשטיין על בלוגי המדע: האם הם יכולים להחליף את הדיווח בעיתונות.

בידוק עובדות
בודקי העובדות של נחום ברנע מתבקשים להתייצב.
שמו הקודם של דן בן אמוץ ככל שקראתי, לא היה מוישה תהילימזוגער אלא מוסיה תהילימזייגר (הביוגרפיה: "דן בן אמוץ", אמנון דנקנר, הוצאת כתר, מע'  15 והלאה לאורך כל הספר).
אוקיי – ברנע טעה במוסיה, דנקנר בזייגר.
סתם תזכורת: הראיון עם בתיה אפולו מלפני שנה.
ואם כבר:
טיים אאוט בגיליון המוקדש לו, במלאת 20 למותו.

—

היזהרו מלוח השידורים של 7 לילות, הסובל משסעת:
שני הסרטים האלו, המשודרים ביס ובהוט באותו שבוע הם אותו סרט: One Missed Call (רימייק ליפני Chakushin Ari).

לפני פיזור
מה אגיד, לא קל בכלל.