מדע בתקשורת/ לייב בלוגינג

כזכור, אני בכנס מדע ותקשורת בירושלים. נחתתי לתחילת הפאנל הראשון אחרי נסיעת פירסט קלאס במונית שירות. ספציאל. ויש אינטרנט באולם, ואפילו שקעים דקורטיביים ברצפה. אני בוכה מאושר.
רפרשו רפרשו, וגלשו מטה, לפי השעות.
—
יואל אסתרון, המנחה, הסביר לקוראי הארץ שתוהים לאן נעלם בשנתיים האחרונות – "הקמתי לפני שנתיים את כלכליסט… ושמחתי לברוח מהשגרה  של לבלבייב".
–

מימין, אביטל בר, דוברת האקדמיה, ג'ודי סגל איצקוביץ, אילן לוקאץ', ינאי עופרן ויואל אסתרון
–

"בעיתונים יש קצת מדע, אבל הוא מקוטע, משובש", כך אסתרון. "כשערכתי עיתונים כלליים הייתי צריך להילחם כדי להכניס ידיעות מדע לעמודים הראשונים. הדעה הרווחת היא שמדע לא סקסי. אני במיעט מבוטל שחושב אחרת.  ההיררכיה היא כתבים מדיניים, צבאיים, וכו'. הכתב לענייני מדע נחשב לדינוזאור ששרד את כל ימי המהלכים והקיצוצים, ועושים לו טובה שמחזיקים אותו בחדר ליד השירותים, או שזו חלטורה של הכתב לענייני בריאות שמעביר קומוניקטים שקיבל לדסק.
לא באתי לדבר על כלכליסט, אבל יצרתי את הסדרה השראה, עשו לי טובה, שהרי גם אני כאילו דינוזאור.

הכתבות עולות לאתר, יש לנו גם אתר, מתברר שבין עשרים הכתבות הכי נצפות, שבע הן בענייני מדע. כל אחת מהכתבות נקראו על ידי בין מאה ל-300 אלף בני אדם.
הצעתי לאחד מערוצי הטלוויזיה תוכנית בשם מדען נולד והסתכלו עלי במבט ששמור למדענים".

—

ד"ר ינאי עופרן, מהתוכנית לביולוגיה חישובית בבר אילן, ולשעבר כתב המדע של הארץ מספר שכשהיה סטודנט, הלך עם חבר שלו לשני עיתונים גדולים, והציע פיילוט למוסף מדעי.

העורך (של אחד מהשניים) התאכזב כי ציפה למשהו לבני נוער, ואמר שבעצם הוא עיתון ארצי ולא וצריך לדאוג שגם לתושבי טבריה יהיה מה לקרוא. עופרן בדק ומצא שבחלק גדול מהעיתונים בעולם יש מוספים מדעיים, אבל בארץ לא חושבים שזה מעניין.
עוד סיפר עופרן שהרבה מאוד אנשי טלוויזיה מתעבים את מה שהם עושים: יו הב טו פיד דה מונסטר, יש שכבה של אנשים שעושים טלוויזיה שחושבים שהם צריכים  להראות דברים לאנשי טבריה.

—

ג'ודי סגל איצקוביץ' מהג'רוזלם פוסט:
בתחילת דבריה הביעה חשש כבד שבעתיד יהיו פה רק בלוגרים וטוקבקים ולא עיתונים, אבל בהמשך אמרה דברי טעם:
"אנחנו כתבי בריאות ומדע חשופים למחלות, ומראיינים  מדענים במעבדות קטנות וצפופות. זה מה שחושבים עלינו.
אף פעם לא הציעו לי שאלך (מהעיתון, V) ומפרסמים כמעט כל מאמר שאני כותבת. (אולי כי) יש לנו קהל אחר. אני מקדישה לעבודה 12-13 שעות ביממה.
עיתון אחד פרסם לפני כמה שבועות כמעט על כל העמוד הראשון על בן 41 בריא שמת משפעת חזירים.
יש 10,000 איש שמתים מדי שנה מעישון, 400 בתאונות, אבל פתאום רה"מ גילה שיש שפעת חזירים והוא נבהל והזמין חיסונים לכל האזרחים וגם טמיפלו  – שהתברר כי היא רק מקצרת את המחלה ביממה. ועל כל זה שילמו כמעט מיליארד שקל. בינתיים רק שני אחוז של האוכלוסיה התחסנו.

מו"לים חושבים שסקופים מוכרים עיתונים. וגורמים לכתבים הצעירים לרוץ אחריהם, אבל בריאות ומדע זה חשוב יותר מפוליטיקה וספורט כי בריאות נוגעת לכל אדם במדינה. אני לא רצה אחרי סקופים כי העורך מקבל את דעתי לכתוב דברים מעמיקים.
אני קוראת 30 ג'ורנלים לרפואה בחודש. אחד ביום.
אני הולכת למסיבות עיתונאים – רבים מכתבי המדע/בריאות לא יודעים את ההבדל בין חיידק לנגיף. שלא כמו ללכת לכנסת ולשמוע רכילויות, זה מקצוע. צריך ללמוד.
אני מסקרת 16 שרי בריאות, אחד יותר גרוע מהשני.
הצעתי לעשות מבחן ידע למי שהופכים לכתבי בריאות.
לדעת לקרוא ג'ורנל, או את ההבדל בין חיידק לנגיף, ואם הוא לא עבר את המבחן, לעשות קורס בבית ספר לבריאות הציבור, כי הרבה מאוד אנשים מקבלים החלטות של חיים ומוות בעקבות מה שהם קוראים בעיתון.
אף פעם לא הייתי כל כך מודאגת מהעיתונות הישראלית כמו עכשיו.
המשבר הכלכלי השפיע מאוד על בתי חולים ומחקר. בתי החולים לחוצים ומוציאים הודעות לעיתונות מוגזמות ביותר על הצלחותיהם, וכתבים לא בודקים – הם לוקחים הודעה לעיתונות, ומעתיקים.
אני מקבלת קומוניקט, דורשת את המאמר שהופיע בג'ורנל, קוראת אותו, ומראיינת את מי שחתום עליו.
כשהילדים שלי היו קטנים והצטרכתי לדווח משהו מאוחר בלילה, הייתי משאירה את הילדים עם בעלי. הייתי הראשונה לתקתק במכונת כתיבה ידנית, ואחר כך חשמלית, אבל עכשיו יש מודם ואינטרנט וכו', וזה הקל מאוד על נשים – בגלל זה יש רוב של נשים בעיתונות היום, מה שהביא לירידה בשכר.
יש לוביסטים ויחצנים בכל מקום, ואלו שמוציאים את ההודעות לעיתונות מעדיפים רק להעביר, בלי לעשות כלום. רבים מייצגים חברות תרופות, הולכים לכתבים, מציעים להם ארוחת שחיתות או ביקור בספא, וכתבים מסכימים.

בלעדיות זה עניין מסוכן מאוד, כי אם אנשים לא שומעים, למשל, על טיפול מסוים, זו סכנת חיים. כתב שמאכילים אותו בסיפורים בלעדיים לא ינשוך את היד שמאכילה אותו.
תומס ג'פרסון אמר כמעט לפני 250 שנה, שהוא מעדיף עיתונות ללא ממשלה, מאשר ממשלה בלי עיתונות כדי לשמור על דמוקרטיה.
תמיד האמנתי בזה".
–

אילן לוקאץ', חדשות 2
על הקושי להיות עיתונאי תבוני במערכת מסחרית.
"מה עושה פה כתב תרבות? אני שתול.
התואר הראשון שלי הוא בפסיכולוגיה, וההתמחות שלי היא בפסיכוביולוגיה, ואני קורא לזה נאמן מדע. בכל מערכת כדאי שיהיה אחד כזה.
בעיתון הארץ חצי מערכת היא…
קהל: "הייתה"
….נאמני מדע. ואז את  יוצא לעולם האכזר של ערוץ 2 ורואה שזה יותר קשה.
מיהם אותם נאמני מדע?
ערד ניר, מגיש ועורך (רופא וטרינר, שהוא גם מדען, והוא מקדם את הדברים האלו)
זה אומר שאתה צריך גם לנטרל כתבות ואייטמים.

למשל, יש עורכים ומגישים שיש להם חיבה לנושאים אנטי מדעיים. אושרת קוטלר מחבבת אנשים שנלחמים בניסויים בבעלי חיים. נאמני המדע חייבים לנטרל את האייטמים האלו. זכור לי מקרה שהגיע למערכות על שכפול אדם.
כולם בהיסטריה, כל המערכות סביב העניין הזה, ואז בא שלום קיטל ושאל למה לא היה סיקור. במקרה הזה נטרול האייטם היה המעשה הנכון.

כששרון אושפז, השאלות חזרו על עצמן: מה מצבו והאם ישתפר, ואז נפל בחלקי התורנות לערוך משדר בוקר, אז מה תעשה עם זה במשדר הבוקר אחרי שטחנו את השאלות האלו אתמול בערב?
אמרתי, גמרנו עם השאלות, בואו נסביר מהו דימום מוחי ואירוע מוחי, נסביר איך עובד המוח. נזמין מרצה שיסביר מהו המוח ומהם העקרונות.
אותה תוכנית בוקר זכתה לרייטינג מאוד מאוד מפתיע. אנשים הקשיבו.

יש בטן למהדורות חדשות בנות שעה, וכתבות מדע יכולות למלא את הבטן הזו".
—
תוס': אביטל בר, דוברת ומנהלת קשרי הציבור של האקדמיה הישראלית למדעים אמרה ש"יש בכל העולם עשרות אגודות של עיתונאי ומתקשרי מדע ובישראל – נאדה.
האקדמיה לוקחת על עצמה להיות אכסניה לנושא ולעזור למסד ולהעלות את הפרסטיז'ה והמקצוענות של התחום".
ההערה שלי היא שיש בישראל שתי אגודות עיתונאים שלא תמיד מתקשרות ביניהן, ולא מתפקדות באופן מושלם, כך שליצור עוד אגודה כה פרטיקולרית – נו, הלוואי אמן.
—

13:00
אוקיי, תקלה, נמחקו לי שני הדוברים הראשונים של הפאנל הראשון.
הראשון, חוקר המוח מהאונ' העברית, פרופ' עידן שגב, שסיפר על העיתון שהקים, Frontiers in Neuroscience.

ד"ר אהרון האופטמן, חוקר בכיר במרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית ליד אוניברסיטת ת“א. בעל הבלוג "העתיד זה לא מה שהיה פעם".

אורי רוזן, סמנכ"ל תוכן ערוץ 10 –
לשעבר מעריב, ועכשיו חוקר צעיר, מחיל את תורת המשחקים (ובה דילמת האסיר) על עיתונות המדע.
סיפורו הוא כזה: מכון בגין ערך סקר בקרב תלמידי תיכון ממנו עלה ש-44% חשבו שרבין חתם על הסכם השלום עם מצרים ו-4% חשבו שאלטלנה היא ספינת קזינו.
מתברר שהשאלון היה אמריקאי, וברור ששאלת הקזינו הייתה תשובה הדאחקה בשאלה הספציפית, והעובדה שרק 4% ענו שכן, היא דווקא חיובית.

הדילמה הייתה: אם להכניס את זה לכותרת.
מעריב בחר בכותרת על ה-44% וידיעות בכותרת ה-4%.
ואם למישהו יש פה זמן, שיסביר את האופציות השונות שמעלה דילמת האסיר.
—

14:00
איתי נבו, כתב מדע ועורך, קול ישראל.
איינשטיין אמר שאם אתה לא מצליח להסביר את התורה שלך לילד בן שש, סימן שאתה לא מדעון כ"כ טוב.
—
האם כתיבת בלוגים על ידי מדענים פוגעת בעיתונת המדעית ומה קורה בארץ?
"חיפשתי מדענים שכותבים בלוגים ולא מצא אף אחד חוץ מ-SceinceBits של פרופ' ניר שביב (הוא מספר על 8,000 כניסות בחודש, שזה די הרבה, לדעתו)" – ומסקנתו, שעדיין המדענים צריכים את תיווך העיתונאים.
דוברי האוניברסיטאות לא יכלו לעזור לו.
אם כך אני אעזור לו, חוקרת המוח, פרופ' אלומית ישי.
שכותבת גם ב-ynet.
ולמה הדוברים לא יכלו לעזור לו? כי היא מאונ' ציריך.

–

14:20
רפיק חלבי מספר על בורות הסטודנטים (שלו) לתקשורת.
דוד ויצטום בצרות. רזי ברקאי, דורון גלעזר, ועוד ועוד – לא נודעו בקרב הסטוד' לתקשורת.
למשל, איפה עובד גדעון לוי?
ארבעה ענו כך: גל"צ, הארץ, ערוץ 10, ערוץ 1.
יש לו מיליון דוגמאות. אולי אבקש ממנו אחר כך את הסקר כולו. עצוב אבל מצחיק. או להפך.
מציע להקים את ערוץ המדע, טוען שזה הכי קל בעולם.
(אגב, איתי נבו הזכיר קודם  שיש תוכנית מדע אחת בערוץ הראשון, המעבדה, המשודרת או לא בכפוף למשחקי כדורגל).

ד"ר איילת ברעם צברי
תקשורת המונים היא מקור המידע המרכזי לציבור הרחב. את הסטודנטים שלה מכשירה אב"צ לעשות תקשורת בעצמם, להתנסות לכתוב כתבות (בין היתר בשת"פ עם ynet).
אב"מ מציגה את ניתוח המדענים אחרי שכתבו מעט. טקסטים מדהימים, שמייצגים את כל דילמת הכתיבה המדעית להמונים.
(אבקש ממנה את הדברים).
–
מיכל דקל, סט' לתואר שלישי בחוג לתורשת הבאדם ורפואה מולקולרית.
מספרת על פרויקט Beautiful science ובעיקר על FameLab, התחרות בה זכתבה במקום הראשון.
וזה הבלוג שלהם, כלומר של המדענים הצעירים, מדע על קצה המזלג.

–

צבי עצמון, העורך המדעי של גלילאו:
מה עושה כותרת מתוחכמת לקוראים, הוא שואל את עצמו ועונה:
"אמנם היו לי כותרות שמצאו את דרכן לבחינות הבגרות, אך אלליי, לא לבחינות הבגרות במדעים אלא בלשון"
פרודיה שלו לטוקבקים שהיו נלווים לגילוי האלקטרון של תומסון, ולגילוי של גליליאו (האיש). צחוקים.

–

15:05
ד"ר דיוויד נורדפורס מסטנפורד שידבר על innovation journalism. אנחנו עוברים מכלכלה של עוד מאותו דבר, לכלכלה של חדשנות.

אופס, הוא העלה את המצגת הלא נכונה.
–

מתברר שאינוביישן ג'ורנליזם זו עיתונות שמדווחת על חדשנות. ועיתונות היא המפתח לקשר בין כלכלה חדשנית לציבור בחברה דמוקרטית.
(לא ממש הצלחתי להתרכז).
–

חלבי מודיע לו שהוא במינוס חמש דקות, כך שאנחנו בסיכומים. הוא חוקר, במרכז שלו, איך עיתונות מושפעת מחדשנות, ולהפך.
–

פרופ' עילם גרוס אומר לו שאם העיתונות תעסוק רק באינוביישן, הבייסיק סיינס ייפגע. אומר נורדפורס, אבל לא אמרתי את זה מעולם, לא אמרתי דבר על בייסיק סיינס, אומר לו גרוס, לא אמרת, אבל זה משתמע.
(ויכוח עצבני של כמה דקות).

—
16:15
נגמרה הפסקת הקפה האחרונה. שכחתי לציין שבארוחת הצהריים אכלנו לחמניות. עם גבינה צהובה או מלוחה. כן, זה התקציב. והיו גם קלמנטינות ובננות. בארוחת ארבע היו מיני רוגלאך, תה ויסוצקי כמו זה ששתה אהוד ברק, וקפה עלית.
אבל ויתרתי על הרוגלאך, כאילו כמה פחממות אפשר ביום?
–

הקורא מנחם בן מתבקש לפרוש.
המושב הנוכחי על אבולוציה, ואחרי שד"ר איתן קריין מנהל תוכנית תרבות-מדע בחמד"ע הציג אותו, עלה פרופ' יואל רק.
רק מספר שבטיסה האחרונה שלו ראה את הגרסה החדשה של הפנתר הוורוד, ומישהו שואל שם את המפקח קלוזו: "תסביר לי איך הנרצח נכנס בדיוק לציור הגיר שלך". וזה מה שדרווין עשה.
–
רק: "השימפנזה הוא הקרוב אלינו ביותר. ההתפצלות של 6-7 מיליון שנה הייתה רק אתמול. קצת לפני שהבריטים עזבו את הארץ".
—
לסיכום: "זו לא תיאוריה, יש נסיונות המאששים אותה, ויש הרבה נסיונות (כושלים) להפריך אותה.
אחד המשפטים החשובים בספר של דרווין (צריך שבתון כדי לקרוא אותו, מהבוקר עד הערב): Why should it be so."

–
עפרי אילני מסיים החודש את עבודתו ככתב המדע של הארץ (סקופ בדיווח ישיר מהבמה! לא סקופ, כבר נכתב על כך), ועכשיו הוא בחר בסיקור שלו את האבולוציה האנושית כמקרה מבחן. מה יעשה בהמשך? ישתקע באקדמיה.

ראשית הוא מלין על שאין כתב לכל תחום במדע, כבעיתונים אחרים בעולם, ומסביר שכתב המדע (לא הוא, חלילה) עלול להיות כלבויניק, שעלול למצוא עצמו גם מסקר יום אחד אירוע הקשור בדודו טופז אפילו (אני מקווה שזו אמירה לצורכי ההגזמה).
—
הוא סוקר כתבות מהארץ (שעסקו באבולוציה, נושא הרצאתו) מ-1996 ועד היום (לפעמים יש רווחים של שנים בין ידיעה אחת לשנייה, לפעמים יש ידיעה בשנה), ומתאר את האבולוציה של הכתבות – הן לא נראות כרצף, אלא כפלונטר מבולבל, עם כיוונים שונים ומשונים במהלך המחקר. ההסבר של פרופ' רק לכך, בראיון (מהעבר) עם אילני: שהמחקר מתפצל לענפים שונים. "יש מינים שהם על קו ההתפתחות של האדם, אבל הרוב הם ענפים צדדיים. ההתפתחות האנושית היא לא סולם או שרשרת רציפה, אלא משהו שיותר דומה לעץ עם ענפים. חלק מהיצורים נמצאים על ענפים צדדיים, ולא על הענף שלנו".
—
ד"ר פרן אלדסון-בייקר הגיעה מאנגליה בעיצומה של סופת שלג, ובערב חג המולד. עומדת בראש פרויקט דרווין עכשיו של המועצה הבריטית.
היא מדברת בריטית במהירות הרכבת הכי מהירה ביפן. אני מתקשה ללקט ממנה. אתאמץ.
בכללי היא מסקרת את פעילות הפרויקט, ואת העובדה שהוא עוסק בהנחלתו לילדים ובני נוער, מגיל 7-19. הפרויקט פעיל בכל העולם כמעט.

הדרוויניזם היא תיאוריה במשבר, שמנסה למצוא (אולי לקדם)  את היחסים בין אבולוציה לדת.

—
17:33
תעודות הוקרה לאבי בליזובסקי, מייסד ועורך אתר הידען, אתר התוכן המוביל בעברית למדע וטכנולוגיה, הקיים 13 שנים, פרס הוקרה (מטעם הכנס). פרסים נוספים לזהר גורי, עורכת כתב העת ראש גדול וסוניה פלדמן, אחראית תחום מדע וחינוך, המועצה הבריטית.

—

17:45
אני מראיינת את פרופ' עילם גרוס. קודם לכן הספקנו לחמוק החוצה, כדי שאצלם אותו באור האחרון של ירושלים.
–

מכיוון שלא יכולתי גם לראיין וגם לכתוב, אני מקצצרת  עכשיו, ורק את ההיי לייטס, ממש לפני שאני צונחת.
–

פרופ' גרוס, פרופ' לפיזיקת חלקיקים במכון ויצמן וחבר בקבוצה הישראל במעבדת סרן, המכון האירופי לחקר הגרעין בז'נבה, היה בשנה שעברה דוגמן הבית של הניסיון לניסוי בסרן בתקשורת הישראלית (גם פה בבלוג).
–
הוא לא ממש השתגע על הכינוי שהדבקתי לו, "דוגמן הבית", אבל לפחות נענה לבקשתי לחזור על תיאור הניסוי בקצרה. דיברתי איתו על הופעותיו הטלוויזיונית המרובות, על איך היה אצל קירשנדון, והוא עצמו סיפר איך הוא מתכונן שמונה שעות (!) לפני כל הופעה שכזו, כדי להפיק מעצמו את המיטב, וכיצד התקשרו אליו השבוע מקירשנדון כדי לבקש שידבר על חורים שחורים. הוא השיב שזה לא תחום ההתמחות שלו, אבל התעקשו שם, כי הוא מסביר מצוין (הנה הופעה שלו שם, אחרי שהניסוי נעצר, ואחת מהממת מול תלמידים, בקשת).
–
הוא אמר שאין לו בעיה עם העובדה ששני מושגים קליטים כמו "המפץ הגדול" ו"החלקיק האלוהי" הפכו את הניסוי בסרן לכה פופולרי בתקשורת, והוא חושב שהכיסוי, בסך הכל לא היה מופרז. מה שכן, הוא חושב שההתלהבות הייתה מעט מוקדם, אבל בכך יש להאשים רק את אנשי סרן הלהוטים.
–
ומכל אמצעי התקשורת, הוא הכי מעדיף את הטלוויזיה בגלל תוכניות כמו חוצה ישראל עם רינו צרור ומקבלים שבת עם דב אלבוים.
תוס': ומיהו כתב המדע הטוב בישראל? פרופ' גרוס אומר שדודי גולדמן מידיעות. שאלתי אם הוא מציע לשכפל אותו בכל המערכות, ומישהו מקהל תיקן אותי: "לשבט".

–
זהו, אחר כך הייתה דרמה בדרך הביתה (שאינה קשורה למרואיין), אבל על כך בבלוג השני, בקרוב.
–