אצבעות שחורות 4.12.9

בני שישים לראיון
התקשורת בישראל מתרגשת מאוד מאנשים שמלאו או תכף ימלאו להם שישים. ייתכן שהכותבים והעורכים משוכנעים ששישים זה הגיל שבו רוב בני האדם מתבקשים להתחיל להחזיר ציוד, ונמלאים תדהמת כשמתברר להם שאנשים בגיל הזה יוצרים וחיים ואוהבים ועוד. ראו את שלוימה ארצי זוכה לערוך גיליון, דני סנדרסון, המתקרב לשם, מקבל ראיון, מתי כספי, כנ"ל, גידי גוב יהיה בן 60 באוגוסט, נדמה לי שהוא כבר רואיין על כך, אבל גם אם עוד לא, תתכוננו. בטוח היו עוד כמה בחודשים האחרונים, אבל הנה מתברר שגם יגאל בשן חוגג תכף שישים. לא סיבה לראיון (הארץ)? ברור.
תמיד הראיונות האלו ילוו בשאלת פחד המוות, הזקנה, אובדן או התעוררות הליבידו, שהרי מדובר בתופעת טבע, בחיה נדירה שעוד שנייה תכלה, ויש לברר איתה, אחת ולתמיד, איך זה שם, מעבר להררי החושך.
שימו לב, החוגגים הם גברים, ממיטב יוצרינו. עוד לא ראיתי אישה בת 60 שזכתה לראיון בהגיעה לשם (רק גילה אלמגור, במלאות לה 70, תוך הצגתה כבת 30).
—
זה מוביל אותי לסטארט אפ: ערכות ראיון לכתבים לפי הקטגוריות הבאות: זמר בן 60, שחקן בן 22 שמשחק את המלט, זוכת כוכב נולד, מודחת האח הגדול, פוליטיקאי פורש שעבר לעסקים, איש עסקים משגשג שתורם לחברה, סלב מכל סוג שהוא שחווה הארה; סלב שהחלים או מתמודד מ/עם מחלה קשה, כוכב/ת ישראלית שעש/תה את הוליווד, וכנהלאה. השאלות הרי יהיו תמיד זהות, אז למה להתאמץ ולהתעלג איתן? נכין ערכה, תצטרכו רק לשלוף את המסמך הרלוונטי בעת הראיון וזהו.

מוסף הארץ

ועדת המדרוג
רבות כבר נכתב פה על ועדת המדרוג, עוד מיומה הראשון. אני חולפת עליה כבזק מדי שבוע, בעיקר כדי לא להבין, לעתים כדי להתעצבן. וזו הייתה מנת חלקי השבוע: תחת גבוה/רע "מאבטח הרמטכ"ל חשוד באונס – מבצע ענבי זעם". מצרפת עשרה סימני שאלה.
—

לבקש הקהל, הראיון של אסתי אהרונוביץ' עם דורון שפר.

—
רוני גלבפיש (תקנו את שמה) ויובל סער על טיפול ברשת.  לא, זה לא נושא חדשני, וכבר נכתב על כך בעבר, אבל עדיין, מעניין, מעורר תהיות, ולא מאוד משכנע, אותי לפחות, כמי שיודעת כמה התקשורת הבין אישית ברשת מטעה ומבלבלת, ואיזו מיומנויות יש לפתח בקריאה טקסטים שצריכים לתאר או להעביר יחסים.
אבל צרורות לכותרת:

"זמננו תם
(enter)
אתה פנוי בשבוע הבא?
(enter)"

—
התבוננתי חזור והתבונן בכתבה "פנים לכאן ולכאן", על כוכבי הוליווד המוזרקים, ואין לי כל כך מושג למה הכוונה, מאחר שהתמונות לא מחזקות את דברי הכותב/ת, ששמו/ה שמור במערכת כנראה.

הארץ השבוע

אני חולקת מכל וכל על המאמר של ב"צ על מאבטחי המריונטה שהתאנשו פתע. הקביעה הבסיסית שלו לקויה: להפך, המאבטחים לא צריכים לפעול כמריונטות בשום שלב בעבודתם. הם צריכים להפעיל הרבה רגישות, שכל ישר ואנושיות, ולדעת לקרוא אנשים בצורה הכי טובה שאפשר. פס ייצור? להפך. העובדה שהמאבטח  חשוד באונס (או/ו מעשה סדום – שכלל לא ברור לי למה זה לא פשוט אונס וזהו – ובנסיון אונס) לא קשורה לעבודתו, ואין להשליך מכאן לשם.

עוד פעם הוא?
במסגרת הפינה שהמצאתי ממש עכשיו, על כך שיש פול של מרואיינים קבועים, בלי אף חריגה כמעט: רני רהב מתראיין למדור הסוגר של ממון על חיבתו למוזיקה מזרחית ולריטואל סופשבוע שלו.
לאותה פינה מצטרף אברם גרנט, למשל. כל זיז בקריירה שלו שווה דיווח?

המוסף לשבת, ידיעות
עינת פישביין ויוסי יהושוע ראיינו את אהרון וצביה קרוב, הפצוע הקשה ביותר של עופרת יצוקה, שיצא למלחמה הישר מליל הכלולות שלו.
זוג שיכול להיות נערי הפוסטר המקומיים של העשור החדש. טעונת ציניות ככל שאהיה, לא יכולתי להתעלם מחמידותם וטוהרם.

7 ימים
יאיר לפיד כותב על ראיון הטלוויזיה שערך בשעתו עם קרנית גולדווסר, שהשיבה על שאלתו, אחרי שהתפרסם הדו"ח שקבע שרגב וגולדווסר מתים, בו אמרה "אני מאמינה שאודי חי", וסתמה בכך את הגולל על הדיון הציבורי. כלומר, לפיד אומר שלא באשמתו, ולא באשמת הבמאי בני כרמלי, שכיוון אליה באקסטרים קלוז אפ, כל זה קרה, אלא בגלל שכך נבנית דרמה, ואין מה לעשות, היא רמסה את המציאות.
את המדור שלו, המתייחס לעוד דוגמאות המסבירות איך העובדות מתמסמסות בעיתונות נוכח הרגשות הוא מביא מתוך עבודת המאסטר של גולן יוכפז בחוג ללימודי ביטחון באונ' ת"א. העבודה עוסקת בשאלה אם התקשורת חטאה לתפקידה בפרשת רגב-גולדווסר.
נקווה שהעבודה של יוכפז תזכה לחשיפה נוספת, ואפשר יהיה לקרוא עוד ממנה.

יפה השער עם אברם גרנט בגשם. את הכתבה לא עניין אותי לקרוא. צטערת.

מתברר שהטור של דניאלה לונדון היום, הקורא למדינת ישראל לכפות בורקה על נשים, עורר הדים חיוביים רבים בקרב תל אביביות ותיקות, שקצה נפשן בעבודת התחזוקה האינסופית של מריטה, צביעה, מיצוק וקיצוץ.

תרבות מעריב
באין למעריב גיליון בעריכתו של שלמה ארצי (שערך את 7 לילות), החליטו על מחווה חמודה בכותרות ובכותרות הביניים – שורות ושמות משיריו:
מהשער עם פתאום עכשיו פתאום היום, דרך אומרים ישנה ארץ, שאלה של השקפה, "נשתוק מעט ביחד", "חיילים מתים בלב" וכנהלאה.

העיר

הראיון המדובר עם רון מיברג (איתי זיו).

הצילום השבועי לילד: איה המאבטח?
באחד העיתונים התפרסמה השבוע תמונתו של המאבטח בלי פקסול ובלי ברדס על הראש.
איך?
בידיעה שכלל לא קשורה לפרשה.
מי מבסוט מזה? עורכי העמודים והכתבים הרלוונטיים שיודעים מיהו, ונהנו מהתעלול.
מי ודאי נחרד? הארוסה הלהוטה, המשפחה, עורכי הדין והמשטרה.
אבל מה יעשו להם? כלום.

מה לעזאזל קורה בדובאי?
שער המארקר
"…שליח המארקר לדובאי גילה מרכזי קניות מתפקעים, רחובות גדושים במכוניות ופארקים הומי אדם"…
שער ממון
48 שעות בדובאי
"החנויות ריקות, הכבוד פגוע, העשירים מסתתרים".
להבדיל מהתיאור הנחרץ הזה, גד ליאור, הכתב, דווקא מספר שמצא "דובאי של ניגודים".
ב-גלובס יש תיאורים ורדרדים יותר או פחות.
כתבות כאלו, על תיאורים שונים לגמרי של אותו מקום, אפשר למצוא בכל מקום ועל כל מקום. 48 שעות, וגם 48 ימים לא יכולים לתת תמונה מלאה ומאוזנת של מקום.

VTV
לראיין עיתונאי ולנוח. טליה פלד קינן ראיינה את החתן סבר פלוצקר. איך היא קוראת לו?
"לא בעל הון, לא איש שלטון, אזרח קטן עם עט ביד, שהשפעתו עצומה. קשה לדמיין היום את עולם הכלכלה בישראל בלי סבר פולצקר".
שכחנו לכתוב: אזרח קטן שכותב בעיתון הכי גדול.

ההרצאה שלא הגעתם אליה
כנרת רוזנבלום נכחה בהרצאה של רוברט גוטליב, העורך הראשי של קנופף וסיימון ושוסטר, ועורך הניו יורקר לשעבר. הוא דיבר על עריכה, עבודת העורך הספרותי, הוצאה לאור, כולל דוגמאות וניים דרופינג מעורר קנאה.
הנה היא בשלושה חלקים (זה ארוך, נא לקחת נשימה).

חלק 1
חלק 2
חלק 3

תרבות וספרות
בני ציפר על המתרגמת יהודית שרגל שהלכה לעולמה. לא קרובת משפחה.

ישראל שישבת
ראיון מעניין עם "הסופר הכי לוהט בניו יורק", בנו של האופנובנק, ליאל ליבוביץ'. אבל מה, בפירואט מרשים אין בו מילה על הצבא (הוא עזב את הארץ בגלל שנקעה נפשו, ולכן זה רלוונטי לראיון). לא בגלל שאני רודפת לא-מתגייסים אני נטפלת לכך, אלא משום שהעיתון כנראה לא רצה להתעמק בסוגייה, וכך דילג עליה בנונשלנט, שירת? לא שירת? איפה? למה?
לא לעניין.
מתברר שליבוביץ' שירת בדו"צ. וכבר דוברר לא פעם בעיתונות המקומית.

מח' מנויים שלום
לא ברור איך מתנהל ישראל היום ומה האג'נדה שלו בעניין תפוצת העיתון. אבל הנה מיילים מהימים האחרונים, משני אנשים שונים, שמאירים פינות חשוכות:

1. "מעצבן להשכים לתחנת הרכבת בנהרייה ב-8:30 ולשמוע מעובד התחנה שבימי ו' לא מגיע ישראל היום. כלומר, זה כנראה מקומון שמתחזה להיות עיתון ארצי.
ברשת הוא מאד לא נוח. חיפשתי פעם כתבה מסוימת והוכרעתי מבלי שאמצא אותה".

2. "התקשרתי למוקד השירות של ישראל היום בבקשה לקבל את העיתון לביתי. מסתבר שהם 'מילאו את מכסת המנויים' שלהם וכבר לא מצרפים חדשים למעלה מחצי שנה. עם זאת הסכימו שם לקבל את פרטי האישיים ולצרף אותי אם וכאשר תיפתח מכסת מנויים נוספת".

טוקבקים
ההמלצות של בועז כהן
ישראל היום – גונן גינת במאמר מצוין על הסיבה האמיתית לאלימות שהפכה לחלק מהיומיום הישראלי: הצפיפות הבלתי נסבלת. הוא מביא מחקרים רציניים המוכיחים בעליל את הקשר שבין יותר מדי אנשים הנמצאים בשטח נתון, לבין אלימות שרירותית וקיצונית.

–

העיר –

1. הטור של אלון עידן (מעולה כהרגלו). האיש הזה שנון + אג’נדה. גם ביקורות הטלוויזיה שלו בהארץ, כנ"ל.
2. איתמר הנדלמן סמית (מפתיע) חוזר לרצח נאוה אלימלך. קשה לקרוא אבל טקסט נטול התחכמויות, ישיר וחריף.
מסקנה: האלימות המטורפת נגד ילדים לא החלה בשנים האחרונות.
–

7  לילות – טקסט פנטסטי של רונה קינן.

—
טוקבקים שנמחקו ויימחקו
– המכנים אדם "המיץ של תחתית השקית" (ומטאפורות דומות);
– המלווים בקללות;
– הכוללים עובדות לא נכונות על התנהלותו המקצועית של אדם (ככל שידיעתי מגעת, או/ו בכפוף לפנייתו/ה).
—
בגלל שנחה עלי הרוח אתמול והיום, לא מחקתי וגם לא התייחסתי לטוקבקים המגדירים אותי כסובלת מפיגור שכלי (וגם לא לזה הטוען שהזקנה גורמת לי לשכחה). חראם עליכם, הנאלצים לקרוא את הטקסטים שלי. יש להעניש את מי שמכריח אתכם לסבול.

לחם עבודה
דורון רוזנבלום מודיע בטורו שהוא יוצא לחופשה של כמה שבועות. כך שהמכורים מתבקשים להרגיע עם הוונטולינים בשבוע הבא.

מח' וידוא עובדות
איפה למד נמרוד נוביק?
המארקר, עמ' 13, מסגרת: תואר שני ושלישי מהאוניברסיטה העברית.
עמוד 14, טור שני: "נוביק השלים תואר שני ושלישי (מחקרים אסטרטגיים) באוניברסיטת פנסילבניה.

—
זרזיף ספורט
ישראל היום,  עמוד 24, ירמי אולמרט הפך לרמי.
ובאותו עמוד: טבלת הציונים של מכבי ת"א מול לובליאנה – דיאור פישר, שחקן מכבי ת"א, מופיע גם בטור של לובליאנה.

—

מקור ראשון, טעויות בכיתובים בכתבה החביבה על הרוקיז ב-N.B.A:
בכיתוב לצ'ונסי בילאפס מדנבר נכתב "ג'וני פלין", הרוקי של דנבר מינסוטה.
בזה של טיי לאוסון מדנבר כתוב "דארן קוליסון", שזה הרוקי של ניו אורלינס.

בלוגלנד
בידיעות תל אביב יש ראיונצ'יק עם גיא חג'ג', בעל בלוג המוזיקה הייחודי עונג שבת. אם במקרה לא מכירים אתם אותו.

רועי ארד עובר ללאומי.

לפני פיזור
הצעות? למישהו יש משהו לומר?