מסעדה כשרה? פחחחח

 

שער סופשבוע (המכוער במיוחד) מוקדש לענייני כשרות ורבנות (מה קרה בדיוק, אני שואלת את עצמי).
הכתבה הראשונה, של קלמן ליבסקינד אומרת כך: "מתי בדקתם בפעם האחרונה מי חתום על תעודת הכשרות של המסעדה האהובה עליכם? * סופשבוע חושף: מאות בתי עסק פועלים עם תעודה מטעם גופים שאין עליהם שום פיקוח…."

הכתבה השנייה, של בעז גאון, מספרת על משווק חסה שנמצאו בה תולעים, ועל חבר של הרב יונה מצגר שעזר לחסאי המתולע לפתור את המצוקה אליה נקלע.

 

הכתבות האלו, שנכתבו ברצינות גמורה, ותוך דקדוקי עניות ושאלות קשות על המכשירים למיניהם מצחיקות אותי מאוד.
לפני המון שנים הייתי מלצרית. מלצרתי בהרבה מאוד מקומות. תל אביב הייתה אז קטנה יותר ודגמתי כמעט כל בית קפה ומסעדה. או לפחות אחת/ד מכל ז`אנר.

 

אחת המסעדות בהן עבדתי הייתה אקסקלוסיבית ברמות, ובעלת הכשרי רבנות לעילא. כל קירותיה היו מרוצפים בהכשרים. טוב, נו, אני מגזימה, אבל היו אלו הכשרים ממשיים לגמרי.

לעתים תכופות היה מגיע המשגיח לבקר בה. הוא היה מסתובב בין הסירים והמחבתות, מרחרח ומלקלק, אוכל ארוחה דשנה, ואז מתיישב על הכיסא ונרדם קלות, נוחר מבעד לשפמו, זקנו ואפו.
עד כאן הכל סבבה.

 

אלא מה, במסעדה ה-הו-כה-כשרה הזו בושל גדי בחלב אמו. סטייקים בחמאה, מאכלי חלב בכלי בשר, המרקים המוקרמים תוארו כפרווה לכל דבר, ומה לא. ולא באופן חד פעמי אלא על בסיס יומיומי.

סועדים חובשי כיפה היו אוכלים בתאווה את הסטייקים העסיסיים שרבצו בתוך חמאה וגמעו את מרקי הפרווה עלק לצד עופות ובקרים וחזרו פעם אחר פעם.

 

אני לא חושבת שהשף במסעדה ההיא היה יוצא דופן. אני מניחה שברוב המסעדות בהן בעל הבית לא שומר מסורת או מקורב לדת באיזשהו אופן, המצב דומה.

התעודות על הקירות שוות לתחת. ולא משנה אם הן מהרבנות או מאיזה עבריין שהקים לו בד"צ שמד"צ או מה שזה לא יהיה. הכל שקרים ורמאויות, כזבים ואחיזת עיניים.
רוצים לאכול כשר – אִכלו בבית. אל תסמכו על אף מקום ועל אף אדם.

ותוספת: אם כלי תקשורת כלשהו ירים את הכפפה, ירכוש כמה סטייקים/בשרים/מרקים מכל מיני מקומות כשרים ומוכשרים ברחבי המדינה וישלח את המאכלים לבדיקת מעבדה – התוצאות ירעידו את אמות הספים.
לא אבקש קרדיט, נשבעת.
– –
עדכון
הפוסט נוכס לחדרי חרדים.
והתגובות – אוזניים תצילנה.
– –

לפני פיזור
העברתם את השעון שעה קדימה?