העיתונאי כמחריב עולם/ פוסט אורח

הלל גרשוני

המשפט הזה, של הרמב"ם, נראה לי כמגדיר היטב ובתמציתיות את מקצועו של העיתונאי:
–
זֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים, וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר 'כָּךְ וְכָךְ אָמַר פְּלוֹנִי', 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי'.
–
ומיהו העיתונאי, אם לא אדם שאוסף מידע מכמה מקורות ומפיץ אותו?

וההקשר המלא:

הַמְּרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, עָווֹן גָּדוֹל הוּא, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שם); צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי (שמואל א כא-כב).
אֵי זֶה הוּא רָכִיל? זֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים, וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר 'כָּךְ וְכָךְ אָמַר פְּלוֹנִי', 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם (משנה תורה, הלכות דעות ז, א-ב; הציטוט מתוך משנה תורה השלם שהייתי שותף בעריכתו).
–

נראה שדעתו של הרמב"ם על מקצועו של העיתונאי אינה חיובית במיוחד. גם אין ספק שהשב"כ יאהב את הכינוי "מרגל", לפחות לגבי עיתונאים–מסוימים. מעניין לשים לב שהגנת "אמת דיברתי" לא ממש עוזרת לעיתונאי, ולדעת הרמב"ם "הרי זה מחריב את העולם", ומה זה משנה אם אמת דיבר. למשל, אם אדם מלקט מפייסבוק אמירות של אנשים כאלה ואחרים, ומפיץ אותם ברבים בעיתון או בבלוג ובכך גורם לסכסוכים מיותרים, נראה שהרמב"ם לא יחבב את מעשיו. מרגל הוא לא רק מי שמוציא את דיבת הארץ רעה, אלא אולי גם מי שמוציא את דיבת הארץ רעה.
–
לא, אינני חושב שהרמב"ם פוסל מראש את המקצוע. לא חסרים תחקירים בוני עולם ולא מחריבי עולם, ונראה שלא כלפיהם הדברים אמורים (מאמר מלומד בנושא בהקשר היהודי-הלכתי – כאן). אבל אני חושב שכדאי לכל אדם העוסק בתקשורת, ולכל אדם בכלל, לחקוק את האזהרות הללו במוחו, ולשקול בכל פעם: האם הוא מתקן עולם או מחריב עולם? האם, כדברי הכלל העתיק של הלל הזקן, הוא היה רוצה להיות זה שעומד מהצד השני של המתרס? האם הוא מעולם לא התנהג כמו אותו עיתונאי קטן, השופך דם כדי להאדיר את שמו, להוסיף עוד סקופ לרקורד ועוד כמה פרוטות לחשבון הבנק?

–
אולי – רגע לפני שאנחנו לוחצים "שלח" לכתבה, לטור, לפוסט או לטוקבק – כדאי לעצור ולחשוב: גם אם אמת דיברתי, אולי אני מתנהג כאחרון הרכילים, מחריבי העולם?
אני לא חושב שהרמב"ם מדבר רק לחובשי הכיפה שבינינו (אבל גם אליהם!). אלו כללי אתיקה כלליים, שיכולים להיות רלוונטיים לכל אדם, בכל זמן. ורגע לפני שתאשימו אותי בהתנשאות, הטפה ומוסרנות, אבהיר שאמנם איני עיתונאי, אבל גם כתְגוּבִיתָן מן השורה אני כנראה חוטא לא פעם בדברים הללו, ולא באתי אלא להכניס לשיח ה-ולווטי גם את האספקט הזה, של כוחן של מילים והצורך לעתים ללחוץ על "בטל" במקום על "שלח".
–
קחו שלוש דקות לקרוא את הלכות רכילות של הרמב"ם. 400 מילה, אולי קצת יותר. אולי אחרי הקריאה תמסגרו את זה לעצמכם, בראש, בנייר או בדסקטופ, ותיזכרו בזה בפעם הבאה שאתם עומדים לקטול מישהו ולגלות את ערוותו ברבים. אה, וגם לפני שאתם עומדים לכתוב טוקבק משמיץ על הפוסט הזה, או על בעלת הבית שמעזה לארח אותו.
–
הלל גרשוני