עשית עלייה? יאללה לבידוק

זקני העדה זוכרים שלפני כשנה וחצי הייתי במילאנו, ונסערתי מאוד מהבידוק בנתב"ג של מי שאינם ישראלים-יהודים, שבאו מהבית שלהם בתל אביב-ולא רשומים כפעילי שמאל/ימין בולטים ואין להם קרן על המצח וגם לא רישום פלילי (טוב שלא עוצרים את מי שהיד שלהם לא עוברת במכונה האוטומטית בעלת הסלוגן המבטיח אך לא מקיים, "נגעת-נסעת").
–
אבל מה שיפה ביחסים ביני לבין מדינת ישראל זה שהיא תמיד מפתיעה אותי מחדש, למרות עשרות השנים שאנחנו ביחד. ככה לפחות אנחנו שומרות על מתח בריא בינינו.
–

ובקיצור, הפתעה נכונה לי אתמול, כשהמתורגמנית שלי למסע הנוכחי, שעלתה לישראל מצרפת לפני עשור, עברה בידוק נוקב על חטאה זה.

שתינו עמדנו אחת ליד השנייה בבידוק.
–
מה הייתה השאלה הראשונה ששאלו אותך בשדה אתמול?
"אחרי איפה את גרה, איפה גרה המשפחה שלי. עניתי שאחותי בארץ וההורים שלי בצרפת".
–

איך נמשך הדיאלוג?

"היא שאלה למה עליתי לארץ.
עניתי – בגלל ציונות.
ואז היא אמרה, 'זה יפה, אנשים שבאים לפה בגלל ציונות'.
זה לא הפריע לה לעשות לי תחקיר כאילו הרגתי מישהו".
–

ציונות היא לא קרם הגנה טוב בנתב"ג, מתברר.

"כן, ואז היא שאלה אם ידעתי עברית לפני כן.

אמרתי שלא, שלמדתי הכל באולפן.

היא שאלה: 'לא למדת לבת מצווה?'

אמרתי לה שלא עשיתי בת מצווה, לא יותר מעוגה גדולה, ואז התעניינה אם הייתי באיזו תנועת נוער יהודית בצרפת.

שוב אמרתי שלא, והיא חקרה אם הלכתי לבית הכנסת בצרפת.
אמרתי שפעם בשנה ביום כיפור, והיא שאלה, לאיזה בית כנסת?
ואז היא לקחה את הדרכון, אמרה לי חכי פה, הלכה למנהל שלה ודיברה איתו.
כשחזרה, שאלה אותי עוד פעם איפה אני גרה, עניתי שעדיין ב-***. היא חזרה על השאלות מקודם, מתי עליתי לארץ, וכל השאר, ואז אמרה חכי, חיכיתי עוד כמה דקות בצד, והמנהל שלה בא.

הוא לקח אותי לצד, שאל אותי מתי עלית, איפה את גרה בארץ (בפעם השלישית), ואחר כך כך שחרר אותי".
–

מה את זוכרת מבידוקים קודמים?
"שאלו אותי באיזה בית ספר למדתי, ולמה לא בבית ספר יהודי.
אבל זה לא אישי, אני מכירה מישהי בת 40, שעלתה לארץ בגיל 14 ועדיין שואלים אותה למה לא למדה בבית ספר יהודי".
–
זה תמיד היה ככה, מהיום שעלית?

"לא, זה התחיל בשנתיים האחרונות".
–

איך את מרגישה עם זה, עם כל התהליך?
"זה מעצבן, כשעושים עלייה מרגישים שעושים משהו טוב, אבל בנתב"ג, כל השאלות האלו נותנות הרגשה כאילו עשית משהו רע וצריך לדעת למה. זה קרה לפני עשר שנים, אני בקושי זוכרת את החיים שלי לפני שעליתי לארץ, וזה די מעצבן לחזור על כל הדברים האלו, איפה הייתי בבית הספר וכל זה, מה זה משנה?
זאת הרגשה של להיות בתחקיר משטרתי כמו בסרטים, כאילו עם המנורה הגדולה בעיניים.
כשעשיתי עלייה חשבתי שעשיתי משהו טוב, לא חשבתי שיעשו לי על זה תחקיר".