אצבעות לבנות 18.5

אף שלא אכלתי ולו מאפה גבינה אחד, אני חוגגת בכותרת.
–

מוסף חג/ ידיעות

(עורך: יואב קרן)
כתבת השער: דנה ספקטור בילתה יום כעוזרת הפרלמנטרית של ח"כ אנסטסיה מיכאלי. מיכאלי יוצאת מהיום הזה מצוין ועדיין קשה למצוא בה פגם. עבודת הכנסת, מצד שני, נראית דוחה מתמיד, ופסקה אחת מתארת את פני הדברים: ספקטור, שרואה את מיכאלי במליאה, שואלת את העוזרות הפרלמטריות שלה: על מה הם מצביעים? וזו עונה לה שזה לא משנה בכלל. יש משמעת סיעה. אפילו לא אומרם לח"כים איך יצביעו מראש, אלא מעדכנים ישירות בתוך המליאה. את העוזר הפרלמנטרי שמספר לה על כך היא שואלת למה לא יודעים מזה, והוא עונה: "נדמה לי שכבר כולם יודעים שהדמוקרטיה בארץ זו רק אשליה".
עד כמה מתחילים איתה בכנסת, וכמה הטרדות מיניות מילוליות היא עוברת, אם בכלל, על הסוגייה פרושה שתיקה רועמת. מיכאלי מתנהלת מול כל זה בגבורה ובנחישות.
מה אמר לה המדינאי הרוסי בפגישה בה הייתה נוכחת גם העוזרת-ליום? לא נדע. מה עוד קורה ולא נכתב – גם זאת לא נדע.

–
–
מוספחג/ מעריב
(עורך: ארנון גל)

–
כתבת השער: חיים הכט (גבי בר-חיים) עושה בית ספר לתקשורת, משוכנע שבבסיס התוכנית שלו יש שאיפה לחינוך, אבל הכי אוהב לאפות פרעצלים:
–
"עשיתי כיתת אמן על 'מה אתם הייתם עושים‭'?‬ לתלמידי תקשורת במרכז הבינתחומי. אני מדבר על היבטים עיתונאיים ואקדמיים של המוצר הטלוויוני. אז לפניי הרצו דוקטור לאתיקה, דוקטור לפסיכולוגיה ועוד דוקטור. והם קרעו לי את הצורה. זיינו אותי. אמרו שמה שאני עושה חוצה את גבולות הריאליטי. אבל אתה רואה שלנגד עיניהם, הסטודנטים שלהם מעוותים את הפנים.

קמה איזה ילדה ואמרה: 'חבר'ה, מה הפלצנות הזו, זו אחלה תוכנית‭.'‬ ושיסלחו לי הפרופסורים. תבואי לשוק הכרמל ותשמעי מה אנשים אומרים לי. הם אוהבים את זה, אוהבים אותי. חושבים שזה על הכיפאק. והחוכמה בפורמט היא הפשטות שלו. מכל אנשי המקצוע בטלוויזיה אתה שומע עכשיו רעש של מכה עמומה כשהם חובטים לעצמם בראש איך הם לא חשבו על זה קודם‭."‬
–
ראיון טוב, שלא עושה הנחות להכט.
רק מה, חבל שאת כל המסננות עוברים משפטים שכאלו. וזו, בין היתר, הסיבה לכך שבין הלימודים הכלליים בבתי הספר/אוניברסיטאות/בתי"ס לתקשורת, צריך לשלב לימודי מקורות:
–

–
כך גם בעיתון המודפס. כמובן.
–
(תחקר, חשף וצקצק:  ידין עילם)

–
–
עסקים, שבועות/ מעריב

–
גיליון נושא על "הראש היהודי" התוהה אם יש באמת גאונות יהודית מקומם אותי מראש.
הסיבה לעיסוק האובססיבי בכישורים היהודיים המפליגים היא הנתון הבא – מתוך 804 זוכי פרס נובל, 176 הם יהודים, פי 100 מיחסם באוכלוסייה.
ויש הסבר, למה נהיה הדבר.
האם נראה גיליון נושא, למשל, על הפרעות הנפש של בני אדם ממוצא יהודי? נראה לי שגם חלקם של אלו באוכלוסייה גדול מהמצופה.

–

–
שבועות/ ידיעות
(עורכת: מרים קוץ)
כתבת השער: הראל סקעת. שאלוהים, גל אוחובסקי ומרגול יסלחו לי. אני לא מצליחה להבדיל בין שי גבסו (שהיה על שער מקוראשון באחרונה, אאל"ט) להראל סקעת. אני יודעת להגיד ששניהם יפים (דומים?) ושניהם כיכבו בכוכב נולד. אבל זה הכל. ולכן, לא ממש מעניין אותי לקרוא מה קרה להוא או להוא.
–
מאיפה הרעיון לומר (בכות'+מש') שיורם קניוק הוא כוכב שנולד בגיל 80? קניוק היה תמיד כוכב, בעשירייה הפותחת של הכותבים בישראל. אולי לאו דווקא מבחינת המכירות, אבל מבחינת הפרופיל הציבורי וההדהוד, בהחלט.
אז יופי שמראיינים אותו עכשיו עשר פעמים בדקה בזכות נבלות (הוט), אבל להגיד שרק עכשיו זכה לעדנה – לא מחובר לשום מציאות שהיא.

–
גם לימודי הבוטניקה דורשים חיזוק של מערכת החינוך (או של מערכת החינוך לעיתונאים). ההבדלים בין תירס לחיטה הם די ברורים, כך לדעתי (כפולת 8-9).
–

–

–

מוסף שבועות/ הארץ

וריאציות על עשרת הדברות
(עורכים: מייקי דגן ובן זילכה)
–

–
להלכה, רעיון יפה. למעשה, את עשרת הדיברות אפשר להכחיל על כל כתבה בעולם כמעט, בכל נושא, שהרי עשרת הדברות עוסקים במכלול ההוויה האנושית.
–

גדעון לוי יודע ללגלג על עצמו.
–
לא הבנתי את הדיבר הזה של מפיק הטלוויזיה עמי אמיר:
"העסקה הטובה ביותר שתוכל לעשות היא זו שאתה מוכן לוותר עליה".
–
–
חקירה נגדית/ הארץ
המוספון הזה כולל שמונה עמודים שהם כתבת תחקיר אחת. מי מכם, קוראים יקרים, צלח את כל כולה?
אני? ממש ממש לא. לגמרי.
–

–
–

שבועות/ ישראל היום
(עורך: ברוך רון)
–

–
כתבת השער: עידן רייכל. פעם נהוג היה, במקומונים של שנות התשעים, לעשות פרויקטי ביכורים. אנשים שלא שמענו עליהם, שעשו משהו לראשונה. למה המנהג היפה הזה נשכח?
רמז לרעיון הוא כותבי ישראל היום המספרים על יצירות הביכורים שלהם. מיהושע סובול ועד הילה אלפרט.
–

הכתבה העונתית על שמות מוזרים. מסוג הנושאים שעורך מגזין לא עומד בפניהם.

–
המצוד על משתמטים, עם מרכאות או בלי לא החל היום, אלא ב-1948. לתשומת לבכם.

–
–
פירמה
–

–
שני ראיונות ששווה לקרוא: זה עם מולי שגב, וזה עם מיבי מוזר. לכל אחד מהם יש תקצירונים באתר.
שווה להעלותם בשלמותם.
מוזר אומר שהחומרים של אורי בלאו – שאף קמצוץ מהם לא נמצא איתו בלונדון, כך נשבע העו"ד בהן צדק – "נמצאים במצבי צבירה שונים".
–

מוזר לא מבקר את התקשרות, מסרב להגיד ולו מילה על התנהלות הארץ בפרשה, מתרעם על העיתונאים שמנסים לנגח את העיתון באמצעות הפרשה, ומספר איך הוא שומר על חומות סיניות בין הארץ לבין ידיעות, שאת שניהם הוא מייצג.
אם תהיתם, לא, הוא לא ייצג גם את מעריב וישראל היום. יש גבול.
מוזר, בכל אופן, הוא דיפלומט מצוין, ושני העיתונים יכולים להיות מבסוטים מהדרך בה ייצג אותם, גם בראיון הזה.
זה המוסף, כך נראה לי, שאקח איתי לטיסה.

–
–

דהמארקר
ראש המעבדה למולטימדיה ולמציאות מדומה (בר אילן), פרופ' דוד פסיג צופה למקום הזה עתיד ורוד. מדאיג.
–
–
נשים נשים
זוכרים את קינותיי מפסח על כך שאין נשים עורכות בתפקידים בכירים? גם בשבועות, כרגיל, העורכת היחידה מקרב עורכי מוספי החג היא מרים קוץ, עיתונאית ותיקה בידיעות. איך זה שבאף עיתון אחר, כולל בידיעות, אין שום עורכת?
–
–

גם אלביס קוסטלו הלך
מדכא מדכא מדכא.
מה הוא נזכר פתאום? ואיזה מכתב מופרך.
אפילו אומברטו אקו (מוזר שאין תגובות לקטע) ונעם חומסקי לא חושבים שצריך להחרים את ישראל.

–

–

פייסבוק

שיחה אתמול בלילה, נמל יפו, שולחן ליד:
"…הוא פתח כרטיס בפייסובק, נהיו לו אלפי מעריצים, זה העבריין הראשון בעולם שמצליח בפייסבוק".

–

–

לזרוק את הסלולרי לים?
(המשך)
עוד על המחקר הסלולרי, מפי דן מדען (טוקבק):
–

ניתוח של התוצאות במגזין הנחשב Nature תחת הכותרת: No link found between mobile phones and cancer
יתכן ולמי שאין מנוי לעיתון הקישור לא יעבוד, אז הנה הפסקה האחרונה כשירות לציבור:
So what’s the bottom line about a causal link between mobile-phone use and cancer?
No link has been established.
“There are standard criteria for assessing whether data from epidemiological studies show causality or not,” says Swerdlow. “The results for this study don’t get close to passing the standard tests for whether the results show causation

–
תזכורת לשער המארקר מאתמול.
–

–
עמספר
בשביל הנפש, הספר של חנוך דאום ואריאל הרטמן מזנק לראשי לרשימות רבי המכר.

–
–
שוטר ישראלי בעברית מדוברת

אם הבנתי נכון, מהקטע הערוך הושמט משפט של אותו אביב, כנראה, בו מעורבת המילה "תחת" פלוס.

אם כבר להביא תיעוד, רצוי שיהיה מושלם, לא?
אביב מכחיש מכל וכל דבר שכזה, והטענה שלו היא שהשוטר ממציא מהרהורי לבו.
תוס': אני בכל אופן שומעת בוודאות את החיתוכים בפסקול.
מתוך יופוסט.

–
–
לחם עבודה
גם רחלי רוטנר עזבה את רייטינג. אני חושבת שהבלוג שלה, שופונים בשחקים, הוא הראשון (או מהראשונים) שקראתי אי פעם. היא באמת מוותיקות הבלוגוספירה המקומית (מחזור ספטמבר 2003!).

–
–

מח' הגהה

(הארץ)
תודה להלל.
–

–

בלוגלנד
קבלו את Fail Blog.
–

–
עוד פרה נטבחה
שוביניזם בריץ' רץ'? עד לאן נגיע?
–
–

לפני פיזור
פוסטים אורחים על נושאים כלליים הקשורים אמיצות בביקורת תקשורת, אשמח לקבל במהלך היום, כדי שאוכל לתזמן לשבוע הבא.