מה בכל זאת קרה ביפו?/ פוסט אורח

מה קורה כשהעיתונות וההיסטוריה מתנגשות.

מקור ראשון יצא נגד התערוכה השדרה הראשונה, שעוסקת בשדרות ירושלים ביפו. על פי התערוכה, כך בכתבת השער של דיוקן, המוסף של מקור ראשון, מבקרי התערוכה "יופתעו לגלות שערביי העיר ברחו ממנה בעקבות טרור מצד אנשי אצ"ל ולח"י. התקפות ערביות על תל אביב? על כך לא תשמעו שם. מארגני התערוכה קוראים לזה 'להבין את הנרטיב הערבי'".
ההיסטוריון ד"ר חיים פיירברג היה ממרואייני הכתבה, אבל כשקרא אותה נדהם. והנה מה שיש לו לומר.
–
–

ד"ר חיים פיירברג
–

כשהתבקשתי על ידי מקור ראשון להגיב על אודות הרקע ההיסטורי המוצג בתערוכה המוקדשת לשדרות ירושלים הערתי לעיתונאי יעקב בר-און, כי היסטוריוגרפיה יכולה להיות או טובה או רעה, וכי נרטיבים, מכל צד שהוא, אינם יכולים לשמש תחליף להיסטוריוגרפיה.
–
קיוויתי כי כתבה העוסקת בביקורת הנרטיב שמוצג בתערוכה (תצלום שלו נמצא בכתבה) תשתדל להביא סיפור מאוזן, מורכב וקוהרנטי של ההתרחשויות שהתחוללו בזירת תל-אביב ויפו בחצי השנה הראשונה של מלחמת העצמאות. לצערי התבדיתי. אל מול הנרטיב החד-צדדי והשטחי שמארגני התערוכה הציגו, הביא 'מקור ראשון', בכתבה ארוכה, נרטיב חד-צדדי משלו. ולא נמצא הציבור למד דבר!
–

–

למרות שדרשתי וקיבלתי את דברי לקריאה ולהגהה, הרי שהכתב או העורך/ת קטעו חלקים מהם בכתבה עצמה, וכך רידדו את התמונה ההיסטורית שביקשתי להציג.  אשתדל, בקצרה, לשרטט את סיפור המלחמה בזירת תל-אביב ויפו.
–
מסוף מלחמת העולם השנייה, ובמקביל להתרחשויות המדיניות והפוליטיות הבין-לאומיות הקשורות לארץ-ישראל, התדרדר מאוד מצב הביטחון במרחב יפו ותל-אביב. באלימות הכבושה השתתפו גורמים רבים, ביניהם גופים פָּרַא-צבאיים (יהודים וערבים), כנופיות פשע (יהודים, ערבים ומעורבות) וסתם בריונים (יהודים וערבים). וגם המשטרה והצבא הבריטיים לא טמנו ידם בצלחת. שכונות התפר שבין תל-אביב ויפו, השכונות היהודיות של יפו ושכונות מעורבות היו למוקדים של חיכוך צבאי ופלילי. אלימות פיזית מלווה בהפעלת כלי נשק התעוררה מכל סיבה שהיא, אפילו על רקע הרצון "להגן" על "כבוד" נשים יהודיות שבילו עם גברים ערבים במרחב מנשייה. הכוחות הפרא-צבאיים ניהלו קרבות זוטא בכל המרחב. מן הצד היהודי היה זה דווקא ארגון ההגנה שנשא ברוב הנטל של פעולות נגד ערבים. בדרך כלל התירוץ/סיבה היה נקמה על מעשי ערבים.
–

ב-10 באוגוסט 1947 התנפלה כנופייה ערבית על בית הקפה ומועדון הלילה גן הוואי ובערבית אל-עלמין, על גדות הירקון בדרך לכפר שייח' מואניס. באירוע נרצחו חמישה בני אדם, ביניהם גם מבעלי בית הקפה, סאמיר אל ביידאס (ששמו הושמט מהכתבה למרות בקשתי המפורשת). בדיעבד נודע כי המניע לכך היה סכסוך בין שתי משפחות ערביות, אבו קישק וביידאס, אולם הפרשנות המיידית הייתה, שההתקפה נועדה לרצוח יהודים. כל מרחב התפר שבין שתי הערים החל לבעור, תרתי משמע, כאשר בחגיגת ההרג משתתפים כל הארגונים הפרא-צבאיים והשבאב היהודי והערבי. נדרש היה מאמץ עליון של נכבדים ערבים ויהודים על מנת למתן את הלהבות לרמה נסבלת. אולם פליטים יהודים וערבים גדשו כבר מקומות מקלט ציבוריים בשתי הערים.
–

הסכם החלוקה קבע שיפו תהיה עיר הנמל של המדינה הערבית, מובלעת בתוך המדינה היהודית. אלא שיפו הייתה צריכה להיות מקושרת למדינה הערבית בציר תנועה חופשי, שהתוואי שלו, רוחבו ומעמד הכפרים הערבים לאורכו היה צריך להיסגר במשא ומתן בחסות האו"ם עד מועד פקיעת המנדט הבריטי במאי 1948. בהסכם החלוקה לא שורטטו הגבולות הסופיים של יפו, אם כי, השכונות היהודיות של העיר, ובהן כ-30,000 תושבים, נכללו במדינה היהודית. גם מעמדה הסופי של שכונת מנשייה לא סוכם, ונקבע ששיוכה לתל-אביב או יפו, יהיה מותנה בסקר מוצא התושבים במקום. סביר היה להניח, שהשכונה הייתה מחולקת בין שתי הערים, כשרובה בתל-אביב.
–
ב-30 בנובמבר 1947 פרצו מהומות בשכונות התפר שבין הערים. הפעם היו אלה בריונים משני הצדדים. דווקא ההגנה הורתה באותה עת לנצור את האש מחשש שתיפגע ההצבעה המתוכננת באו"ם. עד מהרה הפכו המהומות לחילופי אש סטטיים ברובם בין הצדדים. תוך זמן קצר ייצבו שני הצדדים קו עימות גדוש עמדות, כאשר כל השכונות היהודיות של יפו נכללו במרחב תל-אביב. הדבר קיבל גם את ברכת הבריטים וכונה גבול הביטחון. שכונת מנשייה הפכה למתחם מבוצר ערבי כאשר תוך ימים ספורים ברחה מהם כל האוכלוסייה היהודית והערבית.
–

פליטים היו תופעה שאפיינה את מלחמת העצמאות – פליטים יהודים וערבים. תוך זמן קצר גדשו עשרות אלפי יהודים את מרכז תל-אביב במחנות פליטים. זה היה המקום המרוחק ביותר שיהודי היה יכול לברוח אליו באותה העת. ערבים שנמלטו מאזורי הקרבות ברחו למקומות שונים. הפועלים הארעיים, חוראנים בלשון התקופה, הסתלקו למקומות שמהם הגיעו, בעיקר בגב ההר. אחרים ברחו אל מרכז יפו וככל שגברה המלחמה, אל ערים ערביות שעדיין לא היו בעין הסערה כלוד, רמלה ועזה. מי שיכול היה מילט את משפחתו אל הבירות הערביות עד יעבור זעם.
–

לקביעה שאצ"ל ולח"י הם אלה שהשליטו טרור ביפו אין שום אחיזה במציאות. כך צוטטתי בכתבה. אך הושמט המשך המשפט שהגיב לטענה של מארגני התערוכה, שהדברים נכונים לדצמבר 1947. בינואר ביצעו שני הארגונים פעולות צבאיות שבהחלט ניתן לראות בהן מעשי טרור בלב יפו, שגבו קורבנות רבים בנפש, גם של אזרחים תמימים. עם זאת מארגני התערוכה לא ציינו, והנרטיב הערבי מתעלם מכך בדרך כלל, שאת הפעולה ההתקפית הגדולה הראשונה ביצעו בתחילת דצמבר דווקא כוחות ערביים בפיקוד חסן סאלמה. שעות רבות עמדו שכונות התקווה ועזרא תחת התקפה מאסיבית והדיפת הערבים גבתה קורבנות רבים בקרב המגנים היהודים. בכל תקופת המלחמה, לפחות עד אפריל 1948, אין לראות את תושבי הצד הערבי ביפו כאנשים חסרי מגן וחסרי יכולת צבאית. לפחות מבחינה הגנתית הם לא נפלו מהצד היהודי והיו להם הצלחות רבות בהדיפת התקפות ופשיטות על שכונות ערביות. גם מעשי טבח לא נחסכו מהיהודים באותה תקופה. שני הצדדים לא היו מלאכי שרת.
–

בתחילת דצמבר נכשלה יוזמה של יהודים, ערבים ובריטים להשכין שביתת נשק ואולי אף להגיע להסכם שלום בין שתי הערים. את היוזמה הובילו ראשי העיריות משני הצדדים: ישראל רוקח ויוסוף הייכל. המהלך הפתיע את השלטון היהודי בראשות דוד בן-גוריון, שנתן למהלך קרדיט מוגבל ביותר. היוזמה נדחתה גם על ידי המופתי אל-חוסיני, אליו נסע הייכל לקהיר כדי לקבל את ברכתו. נסיונות מאוחרים יותר להשיג שביתת נשק, שיזמו ערביי יפו, נדחו בקש על ידי בן-גוריון. עבור שני הצדדים, המלחמה במרחב המרכז נתפסה עתה כמשחק סכום אפס. רק צד אחד ייקח את כל הקופה. המזל הגדול ביותר של הצד היהודי היה, שגם הארגונים הפורשים קיבלו בפועל את מרותו של ראש הסוכנות היהודית. הצד הערבי היה מפולג, ואנשי הפלג שהתנגד לחוסיינים, האופוזיציה, לא היו מוכנים לקבל את מרותו של המופתי. כברירת מחדל הם ביקשו מהמלך עבדאללה שיפרוס עליהם את חסותו. כל השדרים שקיבלו היו שבכוונתו לעשות זאת. אולם לקראת תום המנדט הסתבר להייכל ולאנשיו, שעבדאללה מתעלם מהבטחותיו ומסתפק בשליטה בקווים קצרים על גב ההר. בפועל, וללא הסכם רשמי, הפכה יפו  לתמורה של עבדאללה עבור ההסכמה של היהודים לשליטה בגב ההר ולבסוף גם במקומות הקדושים בירושלים. הייכל, שנסע במאי לבדוק את עמדת המלך הודיע לאנשיו ביפו שכל אחד לנפשו.
–

וכאמור, עבור הצד היהודי, רצף שליטה באזור המרכז הפך לעניין אסטרטגי ראשון במעלה בחודשי המלחמה הראשונים. הרעיון שהמדינה תבותר במרכז על ידי ציר ערבי חופשי בשליטת החוסיינים נתפס כדבר שאסור להרשותו. עם זאת, כיבוש בפועל של יפו לא נהגה עדיין בקול רם. בסוף אפריל 1948 פתחה ההגנה במבצע צבאי, חמץ, להשתלטות על כל מרחב המרכז, כולל על חלקים נרחבים מיפו, ללא השטח הבנוי של העיר. אל המבצע הצטרף גם אצ"ל, שביצע שלוש פעולות: סיוע באש מרגמות לכוחות ההגנה, ניסיון להבקיע אל מרכז יפו ולבסוף נותר עם ניסיון לכבוש חלק ממנשיה, והתקפה של אש מרגמות לא מרוסנת על תושבי העיר במטרה לשבור את רוחם ולזרז את בריחתם. הניסיון להבקיע אל לב יפו נכשל, וגם חלק ממנשייה נכבש אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים.
–
אצ"ל לא כבש בשלב זה את יפו למרות התפארותו בדיעבד. ההגנה השתלטה על מרבית המרחב שבין תל-אביב לפאתי שדה התעופה לוד, אך כשלה כישלון חרוץ להבקיע אל העיר יפו. בתל-א-ריש, תל-גיבורים, כוחות גבעתי נחלו תבוסה קשה מהכוחות הערבים המגנים. יפו הוכיחה שוב כוח עמידה בפני הצד היהודי. בסוף אפריל כפו הבריטים הפסקת אש במרחב, אותה נצלו נכבדי יפו בעיקר כדי לבחון את סיכוייהם לשרוד כעיר ערבית תחת חסות המלך עבדאללה. תקווה שנכזבה. למרות עמידתה של העיר מול הכוחות היהודים, אחז הייאוש את תושביה שהבינו שהם מבודדים מהמרחב הערבי. הבריחה, שהתקיימה כל העת מהעיר, גברה עתה, למרות ניסיונות נכבדי יפו למנוע זאת. עקב כך התפורר גם כוח המגן הערבי, קרבות פרצו בין פלגים שונים והכוחות הערביים מבחוץ נטשו את העיר.
–

ובעוד הערבים בוחנים כיצד הם משמרים את עצמאותם התכוננו היהודים לכבוש את העיר עם עזיבת הבריטים. ב-12 וב-13 במאי התקיים משא ומתן על כניעת העיר. וביום שישי, כאשר הוכרזה הקמת מדינה יהודית, נכנסו כוחות צבא של ההגנה ואצ"ל ליפו. כ- 4,500 איש מתוך אוכלוסייה של 70,000 איש נותרו בעיר. באפריל 1950 סופחה יפו רשמית לתל-אביב והפכה לתל-אביב-יפו.
–

ולסיכום.

התערוכה על אודות שדרות ירושלים היא תערוכה חשובה, אולם כשליה בהצגת הקונטקסט ההיסטורי מאפילים על הממצאים האדריכליים, ובוודאי שמסיטים את העניין מהמהות האדריכלית אל נרטיב שאינו עוזר להבנת האירועים. כשלים שכאלה נמצאים גם בתיאור הממצאים ואפילו בהצגת שדרות ירושלים כשדרה הראשונה של יפו. עם זאת, הכתבה במקור ראשון, שאמורה הייתה לבקר את פרסומי התערוכה, לא עשתה אף היא חסד להיסטוריה. לצטט קטעים נרחבים מתוך ספרו של מנחם בגין, המרד, כאסמכתא לדחיית הנרטיב שהוצג בתערוכה הוא מעשה לא רציני בלשון המעטה. גם חלק מהמרואיינים דומה שדיווחו על דברים מהרהורי לבם. טוב היה אילו לא נכתבה הכתבה, שעשתה שירות רע ביותר להיסטוריוגרפיה של תולדות היהודים והערבים בשנת 1948.