מה בכל זאת קרה ביפו?/ פוסט אורח

מה קורה כשהעיתונות וההיסטוריה מתנגשות.

מקור ראשון יצא נגד התערוכה השדרה הראשונה, שעוסקת בשדרות ירושלים ביפו. על פי התערוכה, כך בכתבת השער של דיוקן, המוסף של מקור ראשון, מבקרי התערוכה "יופתעו לגלות שערביי העיר ברחו ממנה בעקבות טרור מצד אנשי אצ"ל ולח"י. התקפות ערביות על תל אביב? על כך לא תשמעו שם. מארגני התערוכה קוראים לזה 'להבין את הנרטיב הערבי'".
ההיסטוריון ד"ר חיים פיירברג היה ממרואייני הכתבה, אבל כשקרא אותה נדהם. והנה מה שיש לו לומר.


ד"ר חיים פיירברג

כשהתבקשתי על ידי מקור ראשון להגיב על אודות הרקע ההיסטורי המוצג בתערוכה המוקדשת לשדרות ירושלים הערתי לעיתונאי יעקב בר-און, כי היסטוריוגרפיה יכולה להיות או טובה או רעה, וכי נרטיבים, מכל צד שהוא, אינם יכולים לשמש תחליף להיסטוריוגרפיה.

קיוויתי כי כתבה העוסקת בביקורת הנרטיב שמוצג בתערוכה (תצלום שלו נמצא בכתבה) תשתדל להביא סיפור מאוזן, מורכב וקוהרנטי של ההתרחשויות שהתחוללו בזירת תל-אביב ויפו בחצי השנה הראשונה של מלחמת העצמאות. לצערי התבדיתי. אל מול הנרטיב החד-צדדי והשטחי שמארגני התערוכה הציגו, הביא 'מקור ראשון', בכתבה ארוכה, נרטיב חד-צדדי משלו. ולא נמצא הציבור למד דבר!

diokanyafo

למרות שדרשתי וקיבלתי את דברי לקריאה ולהגהה, הרי שהכתב או העורך/ת קטעו חלקים מהם בכתבה עצמה, וכך רידדו את התמונה ההיסטורית שביקשתי להציג.  אשתדל, בקצרה, לשרטט את סיפור המלחמה בזירת תל-אביב ויפו.

מסוף מלחמת העולם השנייה, ובמקביל להתרחשויות המדיניות והפוליטיות הבין-לאומיות הקשורות לארץ-ישראל, התדרדר מאוד מצב הביטחון במרחב יפו ותל-אביב. באלימות הכבושה השתתפו גורמים רבים, ביניהם גופים פָּרַא-צבאיים (יהודים וערבים), כנופיות פשע (יהודים, ערבים ומעורבות) וסתם בריונים (יהודים וערבים). וגם המשטרה והצבא הבריטיים לא טמנו ידם בצלחת. שכונות התפר שבין תל-אביב ויפו, השכונות היהודיות של יפו ושכונות מעורבות היו למוקדים של חיכוך צבאי ופלילי. אלימות פיזית מלווה בהפעלת כלי נשק התעוררה מכל סיבה שהיא, אפילו על רקע הרצון "להגן" על "כבוד" נשים יהודיות שבילו עם גברים ערבים במרחב מנשייה. הכוחות הפרא-צבאיים ניהלו קרבות זוטא בכל המרחב. מן הצד היהודי היה זה דווקא ארגון ההגנה שנשא ברוב הנטל של פעולות נגד ערבים. בדרך כלל התירוץ/סיבה היה נקמה על מעשי ערבים.

ב-10 באוגוסט 1947 התנפלה כנופייה ערבית על בית הקפה ומועדון הלילה גן הוואי ובערבית אל-עלמין, על גדות הירקון בדרך לכפר שייח' מואניס. באירוע נרצחו חמישה בני אדם, ביניהם גם מבעלי בית הקפה, סאמיר אל ביידאס (ששמו הושמט מהכתבה למרות בקשתי המפורשת). בדיעבד נודע כי המניע לכך היה סכסוך בין שתי משפחות ערביות, אבו קישק וביידאס, אולם הפרשנות המיידית הייתה, שההתקפה נועדה לרצוח יהודים. כל מרחב התפר שבין שתי הערים החל לבעור, תרתי משמע, כאשר בחגיגת ההרג משתתפים כל הארגונים הפרא-צבאיים והשבאב היהודי והערבי. נדרש היה מאמץ עליון של נכבדים ערבים ויהודים על מנת למתן את הלהבות לרמה נסבלת. אולם פליטים יהודים וערבים גדשו כבר מקומות מקלט ציבוריים בשתי הערים.

הסכם החלוקה קבע שיפו תהיה עיר הנמל של המדינה הערבית, מובלעת בתוך המדינה היהודית. אלא שיפו הייתה צריכה להיות מקושרת למדינה הערבית בציר תנועה חופשי, שהתוואי שלו, רוחבו ומעמד הכפרים הערבים לאורכו היה צריך להיסגר במשא ומתן בחסות האו"ם עד מועד פקיעת המנדט הבריטי במאי 1948. בהסכם החלוקה לא שורטטו הגבולות הסופיים של יפו, אם כי, השכונות היהודיות של העיר, ובהן כ-30,000 תושבים, נכללו במדינה היהודית. גם מעמדה הסופי של שכונת מנשייה לא סוכם, ונקבע ששיוכה לתל-אביב או יפו, יהיה מותנה בסקר מוצא התושבים במקום. סביר היה להניח, שהשכונה הייתה מחולקת בין שתי הערים, כשרובה בתל-אביב.

ב-30 בנובמבר 1947 פרצו מהומות בשכונות התפר שבין הערים. הפעם היו אלה בריונים משני הצדדים. דווקא ההגנה הורתה באותה עת לנצור את האש מחשש שתיפגע ההצבעה המתוכננת באו"ם. עד מהרה הפכו המהומות לחילופי אש סטטיים ברובם בין הצדדים. תוך זמן קצר ייצבו שני הצדדים קו עימות גדוש עמדות, כאשר כל השכונות היהודיות של יפו נכללו במרחב תל-אביב. הדבר קיבל גם את ברכת הבריטים וכונה גבול הביטחון. שכונת מנשייה הפכה למתחם מבוצר ערבי כאשר תוך ימים ספורים ברחה מהם כל האוכלוסייה היהודית והערבית.

פליטים היו תופעה שאפיינה את מלחמת העצמאות – פליטים יהודים וערבים. תוך זמן קצר גדשו עשרות אלפי יהודים את מרכז תל-אביב במחנות פליטים. זה היה המקום המרוחק ביותר שיהודי היה יכול לברוח אליו באותה העת. ערבים שנמלטו מאזורי הקרבות ברחו למקומות שונים. הפועלים הארעיים, חוראנים בלשון התקופה, הסתלקו למקומות שמהם הגיעו, בעיקר בגב ההר. אחרים ברחו אל מרכז יפו וככל שגברה המלחמה, אל ערים ערביות שעדיין לא היו בעין הסערה כלוד, רמלה ועזה. מי שיכול היה מילט את משפחתו אל הבירות הערביות עד יעבור זעם.

לקביעה שאצ"ל ולח"י הם אלה שהשליטו טרור ביפו אין שום אחיזה במציאות. כך צוטטתי בכתבה. אך הושמט המשך המשפט שהגיב לטענה של מארגני התערוכה, שהדברים נכונים לדצמבר 1947. בינואר ביצעו שני הארגונים פעולות צבאיות שבהחלט ניתן לראות בהן מעשי טרור בלב יפו, שגבו קורבנות רבים בנפש, גם של אזרחים תמימים. עם זאת מארגני התערוכה לא ציינו, והנרטיב הערבי מתעלם מכך בדרך כלל, שאת הפעולה ההתקפית הגדולה הראשונה ביצעו בתחילת דצמבר דווקא כוחות ערביים בפיקוד חסן סאלמה. שעות רבות עמדו שכונות התקווה ועזרא תחת התקפה מאסיבית והדיפת הערבים גבתה קורבנות רבים בקרב המגנים היהודים. בכל תקופת המלחמה, לפחות עד אפריל 1948, אין לראות את תושבי הצד הערבי ביפו כאנשים חסרי מגן וחסרי יכולת צבאית. לפחות מבחינה הגנתית הם לא נפלו מהצד היהודי והיו להם הצלחות רבות בהדיפת התקפות ופשיטות על שכונות ערביות. גם מעשי טבח לא נחסכו מהיהודים באותה תקופה. שני הצדדים לא היו מלאכי שרת.

בתחילת דצמבר נכשלה יוזמה של יהודים, ערבים ובריטים להשכין שביתת נשק ואולי אף להגיע להסכם שלום בין שתי הערים. את היוזמה הובילו ראשי העיריות משני הצדדים: ישראל רוקח ויוסוף הייכל. המהלך הפתיע את השלטון היהודי בראשות דוד בן-גוריון, שנתן למהלך קרדיט מוגבל ביותר. היוזמה נדחתה גם על ידי המופתי אל-חוסיני, אליו נסע הייכל לקהיר כדי לקבל את ברכתו. נסיונות מאוחרים יותר להשיג שביתת נשק, שיזמו ערביי יפו, נדחו בקש על ידי בן-גוריון. עבור שני הצדדים, המלחמה במרחב המרכז נתפסה עתה כמשחק סכום אפס. רק צד אחד ייקח את כל הקופה. המזל הגדול ביותר של הצד היהודי היה, שגם הארגונים הפורשים קיבלו בפועל את מרותו של ראש הסוכנות היהודית. הצד הערבי היה מפולג, ואנשי הפלג שהתנגד לחוסיינים, האופוזיציה, לא היו מוכנים לקבל את מרותו של המופתי. כברירת מחדל הם ביקשו מהמלך עבדאללה שיפרוס עליהם את חסותו. כל השדרים שקיבלו היו שבכוונתו לעשות זאת. אולם לקראת תום המנדט הסתבר להייכל ולאנשיו, שעבדאללה מתעלם מהבטחותיו ומסתפק בשליטה בקווים קצרים על גב ההר. בפועל, וללא הסכם רשמי, הפכה יפו  לתמורה של עבדאללה עבור ההסכמה של היהודים לשליטה בגב ההר ולבסוף גם במקומות הקדושים בירושלים. הייכל, שנסע במאי לבדוק את עמדת המלך הודיע לאנשיו ביפו שכל אחד לנפשו.

וכאמור, עבור הצד היהודי, רצף שליטה באזור המרכז הפך לעניין אסטרטגי ראשון במעלה בחודשי המלחמה הראשונים. הרעיון שהמדינה תבותר במרכז על ידי ציר ערבי חופשי בשליטת החוסיינים נתפס כדבר שאסור להרשותו. עם זאת, כיבוש בפועל של יפו לא נהגה עדיין בקול רם. בסוף אפריל 1948 פתחה ההגנה במבצע צבאי, חמץ, להשתלטות על כל מרחב המרכז, כולל על חלקים נרחבים מיפו, ללא השטח הבנוי של העיר. אל המבצע הצטרף גם אצ"ל, שביצע שלוש פעולות: סיוע באש מרגמות לכוחות ההגנה, ניסיון להבקיע אל מרכז יפו ולבסוף נותר עם ניסיון לכבוש חלק ממנשיה, והתקפה של אש מרגמות לא מרוסנת על תושבי העיר במטרה לשבור את רוחם ולזרז את בריחתם. הניסיון להבקיע אל לב יפו נכשל, וגם חלק ממנשייה נכבש אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים.

אצ"ל לא כבש בשלב זה את יפו למרות התפארותו בדיעבד. ההגנה השתלטה על מרבית המרחב שבין תל-אביב לפאתי שדה התעופה לוד, אך כשלה כישלון חרוץ להבקיע אל העיר יפו. בתל-א-ריש, תל-גיבורים, כוחות גבעתי נחלו תבוסה קשה מהכוחות הערבים המגנים. יפו הוכיחה שוב כוח עמידה בפני הצד היהודי. בסוף אפריל כפו הבריטים הפסקת אש במרחב, אותה נצלו נכבדי יפו בעיקר כדי לבחון את סיכוייהם לשרוד כעיר ערבית תחת חסות המלך עבדאללה. תקווה שנכזבה. למרות עמידתה של העיר מול הכוחות היהודים, אחז הייאוש את תושביה שהבינו שהם מבודדים מהמרחב הערבי. הבריחה, שהתקיימה כל העת מהעיר, גברה עתה, למרות ניסיונות נכבדי יפו למנוע זאת. עקב כך התפורר גם כוח המגן הערבי, קרבות פרצו בין פלגים שונים והכוחות הערביים מבחוץ נטשו את העיר.

ובעוד הערבים בוחנים כיצד הם משמרים את עצמאותם התכוננו היהודים לכבוש את העיר עם עזיבת הבריטים. ב-12 וב-13 במאי התקיים משא ומתן על כניעת העיר. וביום שישי, כאשר הוכרזה הקמת מדינה יהודית, נכנסו כוחות צבא של ההגנה ואצ"ל ליפו. כ- 4,500 איש מתוך אוכלוסייה של 70,000 איש נותרו בעיר. באפריל 1950 סופחה יפו רשמית לתל-אביב והפכה לתל-אביב-יפו.

ולסיכום.

התערוכה על אודות שדרות ירושלים היא תערוכה חשובה, אולם כשליה בהצגת הקונטקסט ההיסטורי מאפילים על הממצאים האדריכליים, ובוודאי שמסיטים את העניין מהמהות האדריכלית אל נרטיב שאינו עוזר להבנת האירועים. כשלים שכאלה נמצאים גם בתיאור הממצאים ואפילו בהצגת שדרות ירושלים כשדרה הראשונה של יפו. עם זאת, הכתבה במקור ראשון, שאמורה הייתה לבקר את פרסומי התערוכה, לא עשתה אף היא חסד להיסטוריה. לצטט קטעים נרחבים מתוך ספרו של מנחם בגין, המרד, כאסמכתא לדחיית הנרטיב שהוצג בתערוכה הוא מעשה לא רציני בלשון המעטה. גם חלק מהמרואיינים דומה שדיווחו על דברים מהרהורי לבם. טוב היה אילו לא נכתבה הכתבה, שעשתה שירות רע ביותר להיסטוריוגרפיה של תולדות היהודים והערבים בשנת 1948.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוסט אורח, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

31 תגובות על מה בכל זאת קרה ביפו?/ פוסט אורח

  1. מעורר מחשבה הגיב:

    תודה על הבאת הנושא.

    אהבתי

  2. נעמה הגיב:

    בוז למקור ראשון.
    ככה לא עושה עיתון.

    אהבתי

    • שה תמים הגיב:

      ומאיפה את כ"כ בטוחה שכל מה שהוא טוען כאן נגד העיתון מדויק? את קונה כל מה שהוא אומר כאילו שמעת את הצד שלהם.

      אהבתי

  3. שולמית הגיב:

    תודה על המידע

    אהבתי

  4. אורי בן-דב הגיב:

    וואו.
    כמה נדיר לקרוא משהו שהוא מרתק ומעמיק מבלי לטרחן, ובעיקר מציג חתירה אל האמת ולא נסיון להוכיח משהו. אני לא יודע הרבה על ההיסטוריה המדממת של העיר שאני גר בה, וכעת אני יודע כמה התודעה שלי עוצבה בידי התפיסות שלי היום.
    זה פוסט מעולה וחשוב.

    תודה.

    אהבתי

  5. זו ש הגיב:

    פוסט מרתק, השכלתי, תודה.

    אהבתי

  6. שלום הגיב:

    השכלתי הרבה
    תודה לך דבורית שהבאת אלינו את פוסט האורח של ד”ר חיים פיירברג
    כן ירבו פוסטים כאלו

    אהבתי

  7. בונד ג בונד הגיב:

    מרתק. תודה רבה.

    אהבתי

  8. זוכרות הגיב:

    די, הגיע הזמן להחזיר את יפו, מנשיה, עג'מה, שייך מונס … לערבים !
    אין דבר כזה תל אביב, זאת סתם המצאה יהודית מ48.
    כולם יודעים שזה זמני עד שיופסק הכיבוש היהודי על אדמות הערבים הגזולות.
    יהודים חזרו לארצותיכם בגולה! השואה נגמרה, היצלנו אותכם! עכשיו די.

    אהבתי

    • מיש הגיב:

      זה כמעט כאילו את יודעת לכתוב אבל לא יודעת לקרוא. יש מאמר פה למעלה, תנסי. העובדות מציגות מציאות מורכבת, שלא כל כך מתלבשת טוב על סיסמאות. הדרך הזו נראית יותר ארוכה אבל בדרך אולי מגלים שאולי הבעיה היא היעד.

      אהבתי

  9. שוכחות הגיב:

    ישמור האל, איזה אידיוט אתה, "זוכרות".

    אהבתי

  10. שטוטית הגיב:

    חשוב מאוד שהובאו הדברים כהוויתם ולא כנהמת ליבם של אלה שרוצים לשכתב את ההיסטוריה
    ~
    תודה

    אהבתי

  11. ariela הגיב:

    מרתק, תודה רבה.

    אהבתי

  12. אורלינקה הגיב:

    מ-ר-ת-ק!!!!
    מאיר עיניים. מעמיד את הסכסוך בשפיות, שאף אחד אינו טהור.
    ערבים כיהודים – כולנו רוצים לחיות בשקט!!!!! דווקא בטולרנטיות ובפתיחות התל-אביבית , יש אולי סיכוי לעשות זאת בתל-אביב וביפו…

    אהבתי

    • שטוטית הגיב:

      הייתי רוצה לראות שפיות כשמסקרים את העיר עכו ואת הגליל-המערבי,
      הדמוניזציה שעושים ליהודים החיים בגבולות הקו הירוק…מדהימה –
      למה אף פעם לא מגיעים לראיין אותי למשל ?
      או אנשים אחרים אלא תמיד תמיד את הערבים-
      שאלה זאת אני מפנה גם למרב מיכאלי ע"ע הראיון שערכה עם עביר קובטי…
      ~
      תתפלאו ציונות זו לא מילה גסה בכל-אופן לא בלקסיקון שלי

      למי שראה ביום חמישי בערוץ הראשון את התוכנית עם יורם יובל (מקווה שאני מדייקת בשם) נכדו של ישעיהו לייבוביץ,
      שיצא בעקבות שורשיו המשפחתיים לגרמניה, שורת-המחץ שלו היתה:
      אירופה יפה מאוד אבל לא הייתי רוצה לחיות כאן (באירופה) ולא הייתי רוצה שהעם היהודי יחזור לחיות באירופה
      – הו כמה טוב שיש לנו מדינה !
      כך אמר נכדו של ישעיהו לייבוביץ !
      ולכן חשוב מאוד לדאוג גם לזכויות האזרחים היהודים שחיים בגבולות הקו הירוק בעיר כמו עכו.
      ~
      יום טוב לכולם

      אהבתי

  13. ליהי הגיב:

    מרתק ומשכיל.
    תודה לד"ר פיירברג
    ולך V, שהבאת.

    אהבתי

  14. שטוטית הגיב:

    לשלום –

    אולי זה יעזור לך להבין את תמונת המצב בעכו ובגליל-המערבי :
    פוגרום בעכו-תמונת מצב:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=676418
    ~
    וזה נמשך היהודים עוזבים את הגליל-המערבי ואת עכו בגירוש זוחל !
    ~
    תודה.

    אהבתי

  15. בת-עמי הגיב:

    אני רק לא מבינה למה היסטוריוגרפיה, אין יותר היסטוריה?

    אהבתי

  16. מיכאל הגיב:

    מי שלא קרא את הכתבה עלול לחשוב שהיא התבססה על הספר "המרד" של בגין. ברם הציטוט מתוך הספר מובא רק בסוף הכתבה על מנת להמחיש "מה שעבר על יהודי תל אביב מרגע החלטת האו"ם על הקמת המדינה היהודית." הכתבה מתפרסת על פני 4 עמודים ומובאים בה דבריהם של היסטוריונים, חוקרים וכן גם של אנשי אצ"ל שחוו את המאורעות על בשרם.
    פשוט מגוחך שבעיתונות הרדודה שבה כתבת העיתון לאנשים חושבים (לדוגמא) כותבת על הספקנות כנגד תיאוריית ההתחממות היא מלקטת את מרבית "ממצאיה" משיטוט אגבי באתרי אינטרנט והמרואיין היחיד המגיב על הממצאים ומספק נק. מבט אובייקטיבית כביכול הוא אדם המזוהה ומקדם את אג'נדת ההתחממות מעשה ידי אדם. עיתון מקור ראשון הוא מוטה אידאולוגית, כך גם עיתון הארץ וכך גם עיתונים אחרים – אבל להטפל לכתב ולכתבה שראיינו, ציטטו, ביקשו תגובות והציגו נושא בהרחבה ובעומק זו תעודת עניות לפרופסור ולבלוג.
    אז ככה יעקב בר-און ראיין את – ההסטוריון ד"ר ניר מן, החוקרת והסופרת שולמית וידריך, מדריך הסיורים מודי שניר, יו"ר 'יד מאיר וצינה דיזנגוף' וחבר ההגנה אלחנן אבידור, לוחם האצ"ל שרגא עליס, האדריכל פרו' סעדיה מנדל – יו"ר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, האדריכל אמנון בר-אור האחראי על התערוכה מטעם אונ' תל אביב ולבסוף קיבל את תגובת האונ'. כמו כן מובאים ציטוטים מספרו של העיתונאי והסופר יעקב עברון -'גידי', מלקסיקון האצ"ל, מספרו של פרו' יגאל עילם – 'ההגנה, הדרך הציונית אל הכוח' ומספרו של בגין "המרד". וכמובן לאורך כל הכתבה מוצגים לקורא הן באיורים והן בטקסט ציטוטים ותמונות מהתערוכה. הא כן וגם רואיין שם ההסטוריון ד"ר חיים פיירברג.
    הלוואי על שאר העיתונים שאני מנוי עליהם התייחסות כה מרדדת. ושיהיה רק טוב.

    אהבתי

    • חיים פיירברג הגיב:

      התגובה שלך, המבורכת בעיני, היא גם התשובה למס' 15, בת עמי. על ההבדל בין היסטוריוגרפיה לבין סיפר.

      יעקב בר-און ביקש לבקר ויצא עם סיפר נגדי, שכביכול נועד לסתור את הרקע ההיסטורי שבתערוכה.

      אז זהו, שלא. הרבה מרואיינים יכולים לתרום להעשרת הדיון, אך גם יכולים לסייע לטשטש את 'המציאות'. ומה שנותר זו התנצחות של סיפרים.

      אם עמדתי בכתבה הייתה מובאת במלואה, כפי שסוכם וכפי שאשרתי, אזי V הייתה מפסידה פוסט, וסביר להניח שאני לא הייתי מגיב בפומבי. ומאחר שלא כך הדברים, הרי ששתיקתי הייתה מתפרשת כאילו שאני מסכים עם תוכן הדברים בכתבה. ולכן ביקשתי להשכיל הרבים בעמדתי.

      וכך, הכתבה עומדת נכונה על מקומה, והפוסט שלי עומד נכון במקומו, והתערוכה עומדת על מכונה (גם באינטרנט), ולא נותר למתעניין אלא להתעניין.

      אשמח מאד לקבל ביקורת. אם היא תהיה עניינית, נוכל לנהל דיון.

       

      אהבתי

      • שה תמים הגיב:

        לא מקובל לבקש תגובת מקור ראשון לטענות נגדם? תתבייש לך.

        אהבתי

      • חיים פיירברג הגיב:

        תגובה לשה תמים

        מסבותי, ולצרכים שאינם קשורים לפוסט המקורי נדרשתי לחזור אליו, וגיליתי שלא נתתי מענה לתגובה. נכון, יכולתי לעבור על כך לסדר היום, כי עבר זמנו בטל קורבנו. אלא שזה אתר העוסק בביקורת העיתונות ולכן נראה לי חשוב לענות. (למרות שאיני בטוח שמישהו יקרא את תגובתי).

        בוודאי שפניתי למקור ראשון ואף שוחחתי עם עורכת המוסף השבועי. ביקשתי לפרסם את תגובתי, שהפכה לבסוף לפוסט דלעיל, ונעניתי בשלבים. לבסוף הסכימו, ואף שלחתי תמונה לבקשתם. תגובתי לא פורסמה, ולא קיבלתי הסבר מהמערכת/עורכת.

        זהו.

        אהבתי

  17. אוי תענוג. תודה לד"ר פיירברג על הסיכום המאלף ולדבורית על הבאתו.

    אהבתי

  18. הבמאי הגיב:

    כדאי לראות הוידיאו הזה מהתערוכה:

    על שיבת פליטי יאפא

    אהבתי

  19. הרצליה הגיב:

    מה יש בסרט על שיבת הפליטים
    כולנו פליטים. סבתא שלי ברחה מיפו
    ב1936 בחוסר כל. אי אפשר להנציח מעמד של פליט לאורך עשרות שנים. בכל העולם פליטים נותרו בחוסר כל והחלו מחדש. רק הערבים נשארו פיליטים גם בארצות ערב.

    אהבתי

  20. אורי הגיב:

    ד”ר חיים פיירברג שלום ,
    מהמעט שאני יודע נראה לי ש"שכחת" את שני הדברים החשובים ביותר.
    1.מנקודות שולטות אסטרטגית ירו צלפים ערבים לעבר תל אביב ונהרגו עשרות אזרחים.
    2.תל היתה מוקפת בכפרים ערבים שהיקשו מאוד על תנועה בצירי האספקה .
    בהינתן מצב זה , היה הכרח אסטרטגי צבאי לכבוש כפרים אלה וכן את הנקודות השולטות .
    ולכן הניסיון לומר שכל הצדדים לא היו מלאכים אינו רלוונטי בכלל.
    החשוב הוא שהיה הכרח לכבוש את יפו כדי לעצור את ירי הצלפים , ואם המחיר הוא בריחה של ערבים כדי להצליח צבאית , זהו מחיר ראוי ומוסרי מאין כמוהו.

    אהבתי

    • חיים פיירברג הגיב:

      אורי שלום וחג שמח

      ירי צלפים הוא אחד משיטות הלחימה הרגילות והצפויות ביותר. הערבים ירו מיפו, בעיקר ממנשייה (חסן בק, אך לא רק), אבו-כביר, תל-א-ריש וכדומה לעבר שכונות יהודיות. ואף לעבר מרכז העיר תל-אביב; נדיר, אך קרה. אבל! ירי צלפים היה נפוץ ביותר גם בקרב היהודים, ובעיקר ההגנה. יש בידינו עדויות רבות של חוליות צלפים המדווחות על ירי מדוייק וקטלני אל מרכז יפו. ובעיקר אל עבר כלי רכב ציבוריים בשדרות קינג ג'ורג' (שדרות ירושלים), וכמובן אל עבר אבו כביר וכו'.

      סעיף 2 הוא מורכב יותר, ומכיל בעצם מספר טיעונים. אכן סביב תל-אביב היו כמה וכמה יישובים ערביים. חלקם, כמו שייך מואנס, ששמה עולה בכל פולמוס, ובדרך כלל בבורות מדהימה, היו אמורים להכלל במדינה היהודית. כאשר הבריטים עזבו את מרחב תל-אביב, רק טבעי היה שיחל תהליך של השלטת ריבונות על מקומות אלה. שייך מואנס הוא דוגמא בולטת למקום שכל הגיון חייב שליטה צבאית עליו משום שמגבעותיו שלטו על הנכסים האסטרטגיים ביותר של היישוב היהודי, כמו נמל התעופה היחיד, הנמל וכמובן, תחנת הכח. למה ברחו תושבי שייך מואנס, אינו קשור כרגע לדיון זה.

      אני ציינתי בפירוש, שמשלב מסויים הפכה המלחמה ל- 'משחק סכום אפס'. וכי התובנה היהודית הייתה, שלא ניתן לאפשר לבתר את המדינה היהודית. אולם המלחמה לא הייתה האופציה היחידה. היא הפכה לאופציה שכזו רק כי שני הצדדים, ומהבחינה הערבית כוונתי בעיקר לזרם החוסייני שהפך באמצעות הליגה הערבית למייצג של האינטרס הפלסטיני, הבינו שיש ללכת על כל הקופה. וזאת משום שהצד הפלסטיני לא הכריז – אפילו לא באופן טקטי – על קבלת תכנית החלוקה. אולם היו פלגים חשובים אחרים שכן חשבו שניתן לקיים מדינה ערבית לצד היהודית. לא היו מאושרים מכך, אך בהחלט יכלו לחיות עם הרעיון. אולם משום שהם הפכו לפחות ופחות משפיעים וללא תמיכה כלל ערבית, יהבם היה על המלך עבדאללה. הלז תקע להם סכין בגב והעדיף את השליטה בגב ההר ובמקומות הקדושים. (ולכן גם לא נלחמו על לוד ורמלה).

      אבל זאת משוואה מורכבת, בתנאים מסוימים, ותוך הבנת המתרחש ביפו, יכלו בצד היהודי לתת יותר גיבוי לראש העירייה של יפו ולתומכיו. להכריז על כך בפומבי ולשאוף להפסקת אש. ובהמשך, כל אימת שהוצעה שביתת נשק על ידי הצד הערבי, היו תנאי בן גוריון יותר ויותר חמורים. כאלה, שלא היה בידי היפואים לספק!

      בקיצור, מדובר בסיפור מורכב. וזאת מה שרציתי להראות בתיאורי הקצר.

      בריחת הערבים, כמו גם בריחת היהודים, הייתה אחד הדברים הטבעיים ביותר שמתרחשים בעת מלחמה. אזרחים תחת אש מחפשים מקלט עד יעבור זעם. ראה מלחמת לבנון השנייה, או ההיסטריה הרבתי באזור המרכז ב- 1991.

      וגם ברגע האמת, שיפו כבר היה מוטלת על גבה חסרת ישע וביקשה הכרה בה כעיר פרזות, ניתן היה להסכים לכך. יפו לא סיכנה יותר את המאמץ המלחמתי של היישוב היהודי. ובכל זאת נכבשה לבסוף. ולתושביה לא הרשו לחזור. נציגי המלך עבדאללה הבינו ואמרו זאת בפירוש, חודשים לאחר מכן, שיפו הפכה לתמורה עבור שליטה ירדנית במזרח ירושלים.

      ולגבי מוסר … קטונתי מלשמש אורים ותומים בתחום זה. לעניות דעתי מלחמה ומוסר הם אוקסימורון. המגבלות שאדם צריך להטיל על אופי לחימתו נובעים לא ממושגים מופשטים.

      אהבתי

  21. אורי הגיב:

    שוב יש לך המון ידע , וזה חשוב מאוד בדיון כזה ולכן קטונתי,
    אבל יש אמיתות שלא ניתן לסתור אותן,
    במלחמה חובה עליך לכבוש שטחים שולטים שיש מהן ירי צלפים על אזרחים.
    וכן חובה עליך לפתוח דרכי אספקה בטוחים .
    השאלה המוסרית היא מכרעת שוב אני רק מעריך אבל אני סמוך ובטוח שכל מחקר השוואתי שינסה להשוות את ערכי המוסר שלנו במלחמה , (לא מול הערבים )זה קל , אלא מול כל צבא אחר בתולדות האנושות הם הגבוהים ביותר "ביי פאר" ,
    במצב זה כשאנו שומעים ביקורת מכל כיוון מאלו שרקורד זכויות האדם שלהם הוא מחריד , בעניי זה מקומם , צבוע , ונבזי .
    ואני לא תופס איזה עוד תפקיד יש להיסטוריון או איש אקדמיה שקודם להצטרפות אלי והדגשת האבסורד ,
    לדעתי זה קודם לכל פעולה אחרת ומי שלא עושה כן ,
    או שיוכיח לי היכן אני לא מדייק או שיצטרף לחשיפת הצביעות כאן ועכשיו.

    אהבתי

    • חיים פיירברג הגיב:

      בקצרה, לא הבנתי מה רצית לאמר.

      אולם אם אתה חושב שתפקידו של היסטוריון הוא לשמש עלה תאנה לפוליטיקה, אזי שנינו לא רואים את המקצוע עין בעין.

      אהבתי

  22. אורי הגיב:

    אני חושב שתפקידו הוא לחקור את העובדות כהווייתם ללא שום משוא פנים .
    אם כשהוא מתבטא בפומבי בנושאים שנויים במחלוקת , הוא בוחר להדגיש נושאים שוליים , ש"במקרה" מועילים לתעמולה האיסלמו-פשיסטית , גם זה לא סוף העולם.
    אבל אם 90% ויותר מהפרסומים ה"מדעיים" ה"חשובים" הולכים באותו כיוון , כאן כבר יש בעיה .
    אולי מוטיבציה להתמקד בנושאים מסוימים ולהזניח אחרים .
    אנני טוען שאתה נוהג כך ,
    היתה לי תחושה שהזרקור שכיוונת לא הדגיש מספיק את ההקשר הראוי , זה הכל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s