אני אחת מאלו שזה קרה להן. וגם אני שתקתי/ פוסט אורח

מאת ציפור שבורה

אני אחת מהן. אחת מאלו שזה באמת קרה להן.
אני לא רואה את זה בחדשות. אני חיה את זה יום יום כבר קרוב ל-16 שנה.
אני הרוב הדומם. אותו רוב שמעולם לא פנה למשטרה. שמעולם לא חשב לפנות למשטרה.

גם אני הייתי ילדה עצובה ומתוסבכת. בדרך כלל אנחנו כאלו. גם אצלי לא עלה חיוך אף פעם, וחבלות – אלפי פעמים.

גם לי היה א'. הוא היה גדול ממני בכמה שנים טובות. אהבתי אותו כמו שרק ילדה מיואשת יכולה לאהוב. הוא היה היחיד שאהב אותי באמת. הוא היה היחיד שיכול היה להציל אותי מהמצוקה היומיומית של בית מתעלל ומזניח. הוא היה החיים שלי.

די מההתחלה הוא דיבר על זה שהוא אוהב "לחלוק דברים עם חברים".
בשבוע האחרון אני שומעת יותר מדי אנשים תוהים למה היא לא קמה והלכה. כשסיפרתי מה קרה לי פה היו לא מעט תגובות בנוסח "את מפגרת שנשארת איתו", “אני יותר קטנה ויש לי יותר שכל". אני יכולה לומר שלא הלכתי כי לא היה לי לאן. הוא היחיד שאהב אותי. אם מגיל אפס מרביצים לך ואונסים אותך, זה לא באמת משנה אם יהיה עוד אחד או פחות אחד, העיקר שהוא יאהב אותי.
אז נשארתי. למרות המכות. למרות האיומים. למרות הרצון שלו שאשכב עם החברים שלו.

זה התחיל בקטן. לא משהו איום ונורא. ואז, כשזה הפך להיות איום ונורא, כבר לא יכולתי לעשות כלום.
היו תמונות, כך הוא אמר. הוא ידע איך לתפוס אותי. הוא עשה את זה כמה פעמים.
ואחרי הפעם הראשונה שזה היה בכוח, והנה גם אני משתמשת במכבסת המילים, אחרי האונס הקבוצתי הראשון, אחרי ההשפלות והמכות והכאב, זה כבר לא היה משנה. כל מה שנשאר ממני זה חתיכת בשר.

וכמו הנערה הפעם, גם אני הייתי מטופלת. הייתה פסיכולוגית צמודה ומסורה, הייתה יועצת שהייתה מסורה לא פחות. הבעיה הייתה, בין השאר, שאני לא סיפרתי. לא את הכל.
פחדתי פחד מוות לספר.
פחדתי שאם אספר סוד אחד, על מה שקורה לי היום, אספר גם מה שקרה לי בבית.
פחדתי שיגידו לי שזו הבעיה שלי, כי הוא היה הבחור שאני בחרתי.
פחדתי שלא יאמינו לי, כי אני, איך לומר בעדינות, לא ממש מושכת. הייתי שמנה ומוזנחת. מי ירצה לגעת באחת כמוני, שלא לדבר על לאנוס.
כל כך הרבה זמן פחדתי, עד שבסוף כבר לא היה לי אכפת מכלום.

הבעיה השנייה של הגורמים המטפלים בי הייתה שהם סמכו עלי. הייתי גיבורה. לא סיפרתי כלום. למרות הכל, החליטו לפנות למשטרה, אבל חששו שאעשה משהו לעצמי אם יפנו למשטרה.

בזמן שנתנו לי לחשוב, כל העולם קרס.

המאבק היה לא היה על להתלונן במשטרה, אלא לשמור עלי שלא אנסה (שוב ושוב ושוב) להתאבד.
והייתי לבד. רק אנשים שעברו דברים כאלה יודעים מה משמעות המילה הכבדה הזו, לבד.

השנה הייתה 1995. הכריחו אותנו בבית הספר לראות את משחקים בחצר האחורית. ישבתי שם, קפואה כולי. היועצת ישבה לא רחוק ממני, בוהה בכל תנועה שלי.  נשבעתי שאני לא אהיה כזו. אני לא קורבן.

יש משהו מאוד מעוות בדרך בה התקשורת מציגה מקרי אונס. במיוחד מקרי אונס קבוצתי. הבחורה היא תמיד "נותנת". הבחורים הם תמיד "בני טובים". עכשיו יקפצו עלי כל העיתונאים ויגידו לי 'מה פתאום, ברור שהיא הקורבן'. אבל האם זה באמת ברור כל כך?
אם הכל היה כל כך שחור לבן, הם לא היו בני טובים. היא לא הייתה הילדה שטופלה שנים במסגרות סוציאליות. כי יש בעצם האמירה הזו האשמה כלשהי, אמירה נסתרת לפיה רק ילדות כאלו נפגעות, ילדות כאלו הן הטרף הקל, כי ילדות ונשים שעברו פגיעה מינית נוטות להיפגע שוב ושוב. אבל אני לדוגמא, מעולם לא נחשבתי כזו. אני ילדה טובה. באה ממשפחה טובה. באמת באמת טובה (אולי זו הסיבה שלא האמינו לי?).

יש משהו מאוד מכעיס בדרך הפטרונית בה מוצגות קורבנות. מדברים תמיד על חוסר היכולת להתאושש. על חוסר היכולת לחיות חיים נורמטיביים אחר כך. נותנים לדוגמא את יעל גרימברג, שאין לי מילים כדי לתאר כמה אני מעריצה אותה, על שלמרות הכל היא שורדת. מדברים עם מומחים שמסבירים את הנזק הנפשי, שמדברים על הדימוי העצמי.
יש לא מעט שידברו גם על הצורך בשיקום הבנים. הם צעירים, אפשר להוציא אותם ממעגל האלימות.

מדברים לא מעט על חינוך, שואלים איפה היו אנשי המקצוע, איך אף אחד לא ראה. אבל בואו נניח שמישהו כן ראה, האם בישראל של היום אתם מכירים מישהו שרואה פעילות עבריינית ומעז להתערב?

אנשי המקצוע, ברובם, הם רק בני אדם. אפשר להסתיר מהם דברים. די בקלות למען האמת. אם יש לעו"ס שעה בשבוע (במקרה הטוב) עם נערה שגם ככה חייה אינם מאושרים, והיא מספיק אינטליגנטית כדי להסתיר מה שקורה איתה, איך אפשר לצפות שהיא תשים לב? מצד שני, יש גם לא מעט אנשי מקצוע שהייתי זורקת מהשירות הציבורי ולא מאפשרת להם לעולם לטפל באנשים. עו"סיות שלא מבינות למה נערות מדממות אחרי אונס גם אם הן לא בתולות, לדוגמה.

אנשי החינוך. לפעמים הם מנסים. לי הייתה מורה שדפקה על השולחן יועצת, שאמרה לה שפנייה למשטרה רק תפגע בי יותר. לפעמים הם רק רוצים להעביר את היום בשלום. לכל אחד יש את שק הצרות שלו, והם באמת לא רוצים להתערב.

פעם, בגלגול אחר, נהגתי לדבר עם אנשי מקצוע ומחנכים. אחד הדברים החשובים שאמרתי להם אז, ושאני מאמינה בהם לחלוטין גם היום, זה שילדים לא תמיד מסוגלים לבוא ולחשוף את הסיוט שבו הם חיים. לפעמים יעברו חיים שלמים עד שהם יהיו מסוגלים לעשות את זה, אבל חשוב לתת להם תחושה שהדלת פתוחה, כי התחושה הזו תעניק להם, בסופו של דבר, את האומץ לדבר.

הייתי שמחה אם אחרי כל צקצוקי הלשון והרחמים על הנערה הזו, עוד חצי שנה, עוד שנה, יעשו עליה פולו-אפ. יראו מה קורה אחרי שהד התקשורת נעלם. אחרי שהמשפט נגמר. כשהיא צריכה להתמודד עם החיים שלה.

אני מבינה את הצורך של התקשורת להציג את הדברים בקיצוניות. צריך להראות מי הטוב ומי הרע, למי נהרסו החיים ומי ממשיך בחייו, אבל התקשורת צריכה להיות יותר – – אולי אובייקטיבית זו המילה הנכונה.

אונס בכלל, אונס קבוצתי בפרט הוא חוויה הרסנית ומטלטלת. היא הורסת אותך, מחריבה אותך עד היסוד. היא תמיד תישאר חלק ממך, שלא תהיה לרגע אי הבנה, אבל זה חלק מהחיים שלך, לא כל החיים שלך.
הייתי שמחה אם בתקשורת היו מציגים גם את הסיפורים האחרים. של אלו שהצליחו להשתקם. בשביל כל אותן בנות ששותקות עכשיו, כי הן לא מוכנות להיות הקורבנות הללו.

ואצלי?
הסוף של הסיפור שלי הוא טוב.
אני חיה באושר רב עם בן זוג מקסים.


פוסט האורח הקודם בנושא: ילדי הקפוצ'ון והחינוך המיני.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוסט אורח, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

42 תגובות על אני אחת מאלו שזה קרה להן. וגם אני שתקתי/ פוסט אורח

  1. טל הגיב:

    תודה תודה לך שכתבת את זה ושיתפת. את אמיצה.

    אהבתי

  2. נ. הגיב:

    תודה ששיתפת

    אהבתי

  3. שי הגיב:

    הכי טוב לקרוא דבר כזה לפני השינה..
    אני בניגוד לכותבת מקווה שיניחו לילדה ולא יעשו פולואו אפ לסיפור עוד שנה.
    באמת שלעניות דעתי המקרה מורכב בעיקר כי גם הנערים הם קטינים בגילה (ככה הבנתי). יהיה קשה להוכיח אונס מאחר והבנתי שהיא נקשרה נפשית לאחד הנערים והוא ניצל את זה. לא בטוח שזה פלילי.

    אהבתי

    • דווקא בגלל שהיא נקשרה נפשית.
      רוב מקרי האונס הקבוצתי בגיל הזה הם כשנערה נקשרת למישהו נפשית.
      מאחר ויש סרטים, ויש שימוש באלימות, אני לא חושבת שזה יהיה קשה.
      אלא אם כן אתה חושב שילדה בת 15 שמחה לשכב עם כמה בחורים בו זמנית…

      אהבתי

      • shilgia הגיב:

        תודה ששיתפת.מכירה מקרוב את העיניין.
        וודאי שזה פלילי. זה ניצול חסר ישע…
        שמחה שהסוף שלך טוב.
        שתדעי רק שמחות.
        שלגיה.

        אהבתי

  4. דוד הגיב:

    ההבדל המהותי בינך ובין כל מיני נשים שהתלוננו באחרונה הוא שהמקרה שלך הוא כואב, טראגי, נוגע ללב, מצער, ואין גבול לתארים המעציבים שניתן לתת לו. סיפורים אחרים של נשים מאוכזבות מרומנים כושלים הן ניסיון ציני לרכב על סיפורים אותנטיים כמו סיפורך.

    אהבתי

  5. בת-עמי הגיב:

    אני אוהבת אותך יקירה, את אמיצה ומעולה ונדירה.

    (אני אגב לא מאמינה שהנערות האלו התקרבנו לראשונה בגיל 13 על ידי ילד בן 13. אין מצב)

    אהבתי

  6. אודליה הגיב:

    תודה ששיתפת.

    אהבתי

  7. ר. הגיב:

    שלום ציפור, אני חושבת שהעדות שלך חשובה ומרגשת, וצר לי מעומק לבי שעברת את כל זה. קראתי אותך כבר לפני כמה ימים בישרא והיטב היטב חרה לי.
    ראוי שהטקסט הזה ייקרא ע"י כמה שיותר אנשים על מנת שמקרים כאלה לא יישנו. שנערות תדענה אילו סכנות אורבות להן, שהורים יהיו קשובים יותר לשינויים ולהתנהגויות-חריגות אצל ילדיהם וילדותיהם, שמורים ומורות יהיו עירניים יותר, וכנ"ל לגבי עו"סים שבאים במגע עם אוכלוסיה צעירה.

    (שמחה לשמוע שאת מאושרת היום).

    אהבתי

    • אני מקווה שאנשים יהיו לא רק קשובים יותר, אלא גם אמיצים מספיק להודות, קודם כל בינם לבין עצמם, שדברים קורים.

      וכן, אני זכיתי באדם מדהים, ואני מאושרת היום.
      תודה על דברייך.

      אהבתי

  8. אני מקווה שאנשים יהיו לא רק קשובים יותר, אלא גם אמיצים מספיק להודות, קודם כל בינם לבין עצמם, שדברים קורים.

    וכן, אני זכיתי באדם מדהים, ואני מאושרת היום.
    תודה על דברייך.

    אהבתי

  9. תודה שנתת לי מקום.

    אהבתי

  10. ריקי כהן הגיב:

    מייסר וקורע לב. אני מקווה שאלו שהרעו לך באו על עונשם, ואין עונש כבד מספיק.
    מה דעתך על כך שההורים הם הכתובת המיידית להאשמה במקרים כאלו?

    אהבתי

    • ברמת העקרון- ואני מדברת על מקרי אונס ותקיפה מינית בגיל הילדות ובגיל הנוער, כשלא מדובר בתוקף זר לחלוטין (אגב, 80% מהתקיפות הן ע"י אדם מוכר), אני חושבת שזה לא יקרה אם אין פרצה.
      דהיינו, אם ההורים קשובים, אוהבים ומעניקים לילד את הבטחון, הדימוי העצמי והתחושה שיש עם מי לדבר תמיד, זה לא יקרה.
      מצד שני, נורא נוח לחברה לבוא ולהאשים את ההורים, ובזה להפחית מאחריותה שלה.

      אהבתי

  11. רוני הגיב:

    כל הכבוד על כך שאת משמיעה קול אחר כל כך ממה שנהוג לשמוע בימים אלה. וולוט, כל הכבוד על החשיפה והאיתור. לגמרי פוסט שמתאים ליום האישה

    אהבתי

  12. שלמה הגיב:

    פוסט מרשים ומאלף

    כל הכבוד על כתיבתו, ובוודאי כל הכבוד על שהשתקמת – מעבר לכל זה היה תלוי בך

    ניסיתי לחשוב מה המשמעות המעשית שלו, שהרי במצב שהנערה לא מספרת, וגם הנערים וידידיהם לא מספרים איך אפשר לדעת?

    מה שהבנתי ממך הוא
    א. נערות במצב מצוקה קודם, בודדות, כמהות לקשר הן פגיעות במיוחד וצריך לעקוב אחריהן באופן מיוחד
    ב. לגבי כל השאר, כמו שכתבת בתגובות – ליצור לילד או ילדה סביבה שבה הם ירגישו אפשרות לבא לספר כל מה שקורה

    אהבתי

    • זה יותר מורכב מזה.
      נכון שלנערות במצוקה צריך להיות קשובים הרבה הרבה יותר, אבל לא פחות חשוב הוא שעל הגורמים המטפלים לקחת אחריות.
      נתקלתי, לא רק במקרה הפרטי שלי, בלא מעט הססנות של המערכת, שלטעמי נבעה לא מעט פעמים מכסת"ח, וחבל.
      וכן, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לאפשר לילד/ילדה להרגיש שכשירצה, אם ירצה, הוא יוכל לבוא לדבר.

      אהבתי

  13. אליה הגיב:

    מה שאותי מדהים (בכל פעם מחדש) שהפגיעה היא אמנם כל כך אישית, אבל טכניקת הפוגענות היא לחלוטין אוניברסאלית וחוזרת על עצמה, כמו שידור חוזר של סרט טבע ישן על אנטילופות וצבועים משחרים לטרף, אשר מכתרים את האנטילופה האיטית או הפצועה. תודה ששיתפת וכל הכבוד לוולווט על הבמה. מחזקת את ידייך, ציפור שבורה. זה פוסט חשוב מאוד.

    אהבתי

  14. איל הגיב:

    הסיפור שלך מזעזע, נוגע ללב ומעורר אופטימיות בזכות השיקום שלך.

    אבל מעבר לסיפור האישי, מטרידה מאד התמונה שאת מציגה לפיה אין ממש דרך שניתן לעלות על זה – למטפלים קשה, לילדים יש קשר של שתיקה, ההורים לא טובים יותר מהמטפלים. איך מתמודדים עם זה לדעתך?

    כאבא לפעוטה, זה מטריד אותי בימים האחרונים שוב ושוב – חוץ מלעטוף אותה באהבה, בחינוך לפתיחות וכל הדברים שחשוב לי להעביר לילדתי – איך אפשר לדאוג שלילדה שלי, חלילה וחס, זה לא יקרה?

    אהבתי

    • tzipur shvura הגיב:

      אין לי תשובה מרגיעה לתת לך.
      אי אפשר למנוע ב100% פגיעה.
      אני כן יכולה להגיד לך, שלמכתחילה פונים לילדים חלשים יותר- ילדים שהורגלו לציית לכל מבוגר, ילדים שלא יביעו את דעתם האישית, ילדים שכבר עברו פגיעה כלשהי.
      זה לא אומר שזה לא קורה לילדים מבתים טובים ואוהבים. במקרה כזה, צריך לגרום לילד להבין שיש לו את כל המקום שבעולם לדבר על כל דבר.
      יש גם לא מעט ספרים שיכולים לסייע לילד להבין מהו מגע אסור.

      אהבתי

  15. ת. הגיב:

    תודה על השיתוף החשוב הזה, ואני שמחה במיוחד על הסיום. גם לי מפריעה התפיסה שחייה של מי שנאנסה בהכרח נהרסו לעד, ללא תקווה. מאוד שמחתי לקרוא שלסיפור שלך יש סוף שמח. זה מעניק תקווה אדירה לנערות ולנשים שעברו ניצול מיני או תקיפה מינית.

    אהבתי

  16. בונד ג בונד הגיב:

    הפוסט הזה הוא אחד היחידים אי פעם שהביא אותי לבכי. לא רק דמע, בכי ממש.
    רק טוב.

    אהבתי

  17. צופה מן הצד הגיב:

    תודה לך ציפור שבורה, על עצם היותך!

    אהבתי

  18. דוקטור כלומבראש הגיב:

    הייתי מדפיס את הפוסט הזה ומחלק אותו בכל התיכונים בארץ.
    ישר כח על האומץ להיחשף כך.

    אהבתי

    • ציפור שבורה הגיב:

      הלוואי והיה ניתן להגיע לכל אחד ואחד.
      אני יודעת שמרכזי הסיוע מנסים להגיע לכל בתי הספר, לעיתים יחד עם שורדות שמוכנות להחשף. כמו שכולנו שמענו, לא כל בתי הספר מוכנים לכך.

      אהבתי

  19. אורלי הגיב:

    תודה שחלקת איתנו.

    למדתי המון מהפוסט שלך. אני מקווה שכמה שיותר אנשים יחשפו ואולי לפחות יתחילו להבין כמה הם לא מבינים.

    אהבתי

  20. מהצד הגיב:

    מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה מפוסט אחד.
    לבי עולה על גדותיו. מעשה מאוד חשוב עשית, בתבונה וברגישות יוצאות דופן.
    תודה רבה לך וחיבוק גדול.

    אהבתי

  21. צחי הגיב:

    תודה על הפוסט הזה. אני קורא אותו עם דמעות בעיניים. עצוב לי עלייך ועצוב לי על כל נפש שנפגעת כך. אני מאוד שמח שאת נמצאת כרגע במצב יותר טוב בחיים וקשה לי להגיד מה אני מאחל לחיות הרעות שהעזו לפגוע בך, או בכל אדם אחר, לצורך העניין.

    אהבתי

  22. מירב הגיב:

    תודה רבה ששיתפת, וכל הכבוד על כך. כי יש אחרות ששומרות מבפנים, עמוק עמוק

    חוץ מזה, יש אפשרות שתעלו את הכותרות של העיתונים שעסקו בכך. אני רוצה לשמור לי אותם. תודה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s