אצבעות שחורות 29.1.10

–
גם השבוע התעלו מוספי הסו"ש על עצמם בשערים לא אטרקטיביים, המחבלים בכתבות. מהשער על אחת מנשותיו של גואל רצון, כתבה שקשה לקרוא מחמת המבוכה; דרך השער המייצג את הכתבה האינטלקטואלית יותר, על הקפואים; עבור לכתבת רמדיה שהשער מתקשה למכור; המשך למני מזוז שמי יכול לראות עוד את תמונתו; גיבורת האח הגדול החדשה, שמעוררת בי התקוממות עם; וסיים בכתבה על חקלאי ישראל בשער מטושטש במיוחד.
–

זהב שחור

אבל מה כתוב במסמך ששיגרה ישראל לאו"ם, היוצא נגד דו"ח גולדסטון?
בן כספית טוען במוספשבת ש"הקרן החדשה לישראל תומכת במיליוני דולרים ב-16 ארגונים ישראליים רדיקליים. הארגונים הללו דחפו ותמכו והטיפו להקמת ועדת גולדסטון, ואף ציידו אותה במרבים החומרים שבהם השתמשה לצורך 'הרשעת' ישראל וצה"ל".
ותגובת הקרן:

"הקרן גאה בתפקידה בתמיכה בגופי ביקורת פנימיים בישראל. זהו תפקיד פטריוטי ממדרגה ראשונה, משום שגופים אלה חשובים להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית כמו גם לביצור מעמדה הבינלאומי בתקופה שבה הוא נתון למתקפה עזה. למרות כל נקודות הזכות הללו, גל הכפשה שוטף לאחרונה את התקשורת נגד הארגונים, ודוח זה הוא רק הדוגמה האחרונה בסדרה ארוכה..."

–

סופשבוע
אף שכבר קראנו וחזרנו וקראנו ושמענו, מפחיד ומטריד גם יחד לקרוא את עדותה של נעמי איגוס על מעסיקתה (שרי מקובר-בליקוב, אין רמז לכתבה בנרג'). מה שהכי מצחיק זו תגובת לשכת ראש הממשלה, המצטטת את דבריו של חנוך דאום בידיעות, על מסעו עם איגוס במעלית אחרי השידור, שנפתחת במשפט "על מידת האובייקטיביות של נעמי איגוס כלפי שרה נתניהו יעידו דברים שכתב העיתונאי חנוך דאום שהופיע עם הגברת איגוס בתוכנית טלוויזיה בשבוע שעבר".

רוצה לומר, דאום, עם כל הכבוד, כן אובייקטיבי בפרשה?

דאום כתב אז, ומצוטט היום, כמי ש"איגוס החזיקה בי במעלית למעלה מדקה בלי שהיה לי חפץ לשוחח איתה. היה זה אקט תוקפני, אבל בעיקר משונה מאוד".
לאיגוס, שנשאלה על כך ע"י שמ"ב, המראיינת, יש גרסה הפוכה שונה לתקרית המעלית. לדבריה ביקש ממנה הלה בגסות לזוז הצדה, וכשיצאה החזיקה בדלת המעלית ואמרו לו "ראוי היה שתדבר בצורה מכובדת. הייתי יכולה להיות אמך".
–
לימור יהודה, עורכת הדין באגודה לזכויות האזרח, שייצגה את העותרים בעניין סגירת כביש 443 מתראיינת (ליאת שלזינגר), ובין היתר אומרת "…צריך לזכור ש-443 לא נמצא בתחומי מדינת ישראל. זה שישראל עושה שימוש בכביש הזה, זה לא ברור מאליו. זה שטח כבוש. אנחנו לא נוסעים שם בזכות. אנחנו גוזלים את מה ששייך להם. השימוש בנימוקי ביטחון הוא ציני ומניפולטיבי. מקימים התנחלות בלב השטחים, בדיוק מטר מהבית שלהם, ואחר כך מקבלים החלטות שמגבירות את האיומים. סללנו את הכביש הזה בתוך השטחים. כל הזמן אנחנו יוצרים עוד ועוד סיכונים בטחוניים".
–
אלון הדר כותב על הסדרה הדוקומנטרית החדשה של קשת, 18, שתעלה השבוע: בני נוער, מקרי קצה, שבמשך שנתיים דיברו למצלמות. מעורר עניין.
–
הוסיפו לכך את כתבת הקפואים של כרמית ספיר-ויץ וכתבה מתורגמת מניו יורק מגזין על ועם פטי סמית (למה שמות מתרגמי הכתבות לא מופיעים דרך קבע? זה משמעותי), ודומה שזה המוסף המעניין של השבוע.
חבל רק שפרשת גניזת הראיון עם מוחמד בכרי מעיבה על כך.
–
תרבות מעריב
אני בעד מפעלי התרגום של העיתונות הישראלית. למשל, חמישה במאים מדברים ביניהם בימים שבין גלובוס הזהב לאוסקר. מתוך ל.א. טיימס.
–

מקוראשון
חגי סגל, ידיעה מרכזית בשער:
"שום שוטר לא היה אוזר אומץ לאזוק ראש ישיבה חשובה של ש"ס או רב חרדי ידוע בבני ברק. מעשי עריצות כאלה ננקטים בשנים האחרונות רק כלפי הציבור שנאבק נגד חלוקת הארץ, הציבור המופקר ביותר בישראל החדשה. הוא מוחל בשיטתיות על כבודו, וכבודו מחול.
נכון, יצהר שוקקת בעשור האחרון גורמים אנרכיסטיים. גם בלי סיפור שריפת המסגד, גובה הלהבות בין כותלי הישיבה של הרב שפירא טעון הנמכה דחופה. כל מיני רעיונות בעייתיים מהבהבים שם יותר מדי זמן. אבל האנשי האטומים שאזקו את ראש הישיבה לעיני המצלמות לא רצו לכבות את האש, אלא ללבות אותה. הם כבלו אותו בידיו וברגליו כדי לסתום פיות למחנה שלם".

זאת הבעיה? האיזוק?

–
שרה שרה

אופס, גם הארץ משתמש בתמונת הזוועה של שרה נתניהו במדור של בני ציפר, שדווקא מתייחס בביקורתיות להתנהלות התקשורת.
–

שואה שלנו
יאיר דקל העביר את הדברים שאמר ח"כ מוחמד ברכה באושוויץ.

בתגובה השיב לו הח"כ לשעבר אליעזר (צ'יטה) כהן דברים שאין הבלוג סובל מחמת החשש לתביעת דיבה, אבל אם לסכם, "קבוצת הח"כים הערבים זה הזיוף והתגלמות הצביעות מצדנו. הם משחקים דמוקרטיה, בידיעה שהם ניזונים ממנה ועוסקים שעה שעה להשמידה".

טוב שיש יוצא מהכלל בדבריו: "היחיד שהיה בן אדם היה מסאלחה, אבל הוא בכלל מזן אחר. הוא גדל בתנועת הפועלים".
–
והערה נוספת, ממקור אחר, מציין דקל: ברכה איננו הח"כ הערבי הראשון שנסע לאושוויץ. סגן השר נאווף מסאלחה קדם לו, והיו עוד ח"כים ערבים שנסעו לפני כן".
–
דושיח
גדעון לוי, מתנחל מתל אביב, ומרב גולד, מתנחלת מעפרה הגיעו לדיון בעירוני א'.
יש סיכוי להידברות?
–

לחם עבודה
מרדכי גילת יקבל מידיעות 600 אלף ש' במסגרת הסכם הפשרה עם העיתון.

–
טוקבקים
נ. ברנע ממשיך להביע את דעתו על האינטרנט:

"אתרי אינטרנט למיניהם מעסיקים עורכים שתפקידם לסנן את הטוקבקים. הסינון מינימלי: כל אתר מבקש להתהדר בכמות הפונים אליו, לא חשוב שלפעמים הפונים הם נערים שלא מצליחים להתמודד עם החצ'קונים שלהם ושופכים את מררתם על ראש הממשלה או על נשיאת העליון. סינון קפדני יותר עולה כסף. למה לשלם, כשהמרחב האינטרנטי מוכן לסבול הכל (וגם רואה בכך אידיאולוגיה)".

1. האתרים משלמים ממילא.
2. אם אני זוכרת נכון, ארנון גל, עורך נרג' סיפר בהזדמנות כלשהי ששליש מהטוקבקים מסוננים.
3. אני לא אומרת שהכל טוב ושלא ראוי להיות סינון נוסף, ובכל זאת.
4. לא הייתי מהמרת על גיל הכותבים ומצבם ההורמונלי.
–
ורזי ברקאי: "כל אחד כותב מה שבא לו!" (מתוך הפואטיקה של הטבלואיד, מוסף הארץ)
–

VTV
אמנון אברמוביץ' Vs מרכז שלם Vs אברמוביץ'

ובכן, א"א לא אמר אמש מילה על העניין, לטוב ולרע.
מאחר שהמרכז, במכתבו לאיש, סיכם שאם לא ייתנצל ייפתחו הליכים משפטיים, נחכה לשלב הבא.
תיקתק שורת, אגב, לא התייחס לנושא כלל (שהרי המנחה הוא איש חדשות 2) אך תקתק בהרחבה על פרשת נתניהו, העוזרת, הגנן ועוד.

–
שת"פראי
נעם ברקן הייתה שליחת ידיעות בהאיטי והביאה בחמישי את הסיפור על הילד שצריך לעבור ניתוח לב.
לאור העובדה שההודעה נשלחה בפול, הסיפור הופיע גם בישראל היום עם קרדיט לברקן.
–

–
אחמד והצבר

שיר מדהים, מתוך ספרי לימוד לכיתה א'.
–

–

איך לא כתבת ש…
מעין הזכירה לי שב-27 בינואר חל יומולדתה ה-69 של תרצה אתר.
לרגל האירוע היא שלחה גם את השיר:

–
רוצים לתרום לפינה? בבקשה.
–

לפני פיזור
מתברר שטעיתי: רבים (לפחות בתגובות בפוסט הרלוונטי) לא אוהבים את סלינג'ר ולא הזדהו עם גיבוריו.