כנס הבלוגרים ברומניה, היום הראשון, סיכום

הבדיחה החזקה שרצה פה בכל הזדמנות היא זו:
"מכירים את הבדיחה על הבלוגר והחברה שלו?"

בשנייה שמישהו אומר את המשפט הזה כולם מתפוצצים מצחוק (וחלק בוכים). ולמה? נו, לאיזה בלוגר יש חברה, דא!


מילא חברות, למי אכפת. חבורת הבלוגרים שהתכנסה כאן מכל העולם לא מפסיקה לעשן. בטירוף. לא ייאמן. אנשים צעירים יחסית מעשנים קופסאות ליום. המנהג המגונה הזה מסתדר ממש טוב בכל המסעדות והברים ובתי הקפה שכאן: העישון מותר. לכל. כל הזמן. העובדה שכל החללים סגורים הרמטית ומחוממים בגלל החורף לא משנה לאיש. וכך אני שוחה בענן סיגריות מאתמול אחר הצהריים ונאלצת לחשות. כשמציעים לי סיגריה אני מזדעזעת, כאילו, מה קרה לכם?
אחד מהמעשנים אף הגדיל עשות, ועישן בלילה, ממש עכשיו, באוטובוס שמנווט אותנו בפקקים האינסופיים בכל רחבי בוקרשט.
אשר על כן הופתעתי מאוד לראות את הנהג האדיש עוצר בעצבים ומצווה על המעשן להעיף תסיגריה שלו לכל הרוחות. יש עתיד לאומה הרומנית.



חוץ מסיגריות יש פה גם אלכוהול. בכמויות סיטונאיות. אני לא יודעת אם הרומנים שותים ככה ביומיום, אבל מלעיטים את החבורה בכל הזדמנות. הערב נאלצנו כולנו לרוקן שוט של פלינקה. משקה מזעזע ברמות עם ריח בננה וטעם של בנזין.



salad



הבשורה המרהיבה הנוספת היא שהצליחו להכין לי סלט ירקות. אמיתי. התנפלתי עליו בכזו תאווה, עד שכולם נעצו בי מבטים המומים, כאילו, חסה, מי מלחך דבר כזה? אז זהו, שהבלוגרים לא חובבים מזון בריאות, וצמחוני? מי ישורנו.


למנה אחרונה הגיע הדבר הזה, ומבעד לענני הסיגריות והתשישות מיומיים ללא מזון הייתי משוכנעת שמדובר בתפוח אפוי. מה רבה הייתה האכזבה להיווכח שמדובר בסופגנייה. קוראים לה פפנאש (אם כי הרומנייה אותה שאלתי איך קוראים לזה ענתה "פפנאשי").



kinua



אוקיי, די עם השטויות, על מה דיברו פה אנשים במהלך היום?
חוץ מהעובדה המדהימה שהנשיא פתח את האירוע וישב בינינו כאחד העם, בלי רבע שומר ראש סביבו (או שאולי הם היו סמויים בכלל), הצטברו במהלך היום עדויות של בלוגרים רבים שסובלים מאימי המשטר:
הבלוגר מסין והבלוגר ממצרים, עליהם כבר כתבתי בצהריים, הבלוגרים העצורים באזרביג'אן, שמחר מתחדש משפטם, והיה המשך.


הבלוגר הארמני, אוניק קריקוריאן (שסופח כמויות אינסופיות של אלכוהול וסיגריות) סיפר שיו טיוב נחסם למשך שבוע. על פעילות הבלוגוספירה בארמניה סיפר שדווקא הקהילה ההומו-לסבית משתמשת בבלוגים כדי לעורר מודעות. קריקוריאן חושב שצריך לתת כלים להמונים כדי לחזק אותם ולאפשר להם להשמיע קול.
בבואו לתאר את שלוש השכנות הוא אומר שגיאורגיה הכי דמוקרטית, אזרביג'אן הכי פחות וארמניה נמצאת באמצע, ביניהן.



פטרו טרגוטה ממולדובה אמר שהבלוגוספירה החזירה לחיים את העיתונות שדיברה כולה בקול אחד, עיתונות קומוניקטים ודוברים מטעם. הבלוג שהקים היה הבלוג העיתונאי הראשון במולדובה, אבל בסופו של דבר הוא סגר אותו, מאחר שחומרים הועתקו ממנו בקופי-פייסט, והוא לא יכול היה להילחם בכך.


מיהאלה אונופריי הרומניה חיה בטרנסניסטריה. היא סיפרה שהגיעה לראשונה לחבל הארץ הזה בתחילת שנות התשעים, בעת המלחמה, כעיתונאית צעירה ופעורה, שראתה את המלחמה ופחדה, ותיארה כל מה שהיא רואה.
אחרי כעשור חזרה לשם, אבל לא כדי לדבר על הקונפליקט, אלא כדי לחיות בין התושבים שם, ולתאר את חיי היומיום.
את חופש הביטוי, כך לדבריה, צריך ללמוד.


הלג פארנברגר מאוסטריה העלה את סוגיית מכתבי האיום מעורכי דין שבלוגרים מקבלים, רובם לצורכי הפחדה, אלא שאין לבלוגרים שום גיבוי או ביטוח משפטי.
והקטע המדהים יותר: אי אפשר לכתוב בלוג אנונימי באוסטריה. זאת אומרת אפשר, תיאורטית, אבל על כל בלוג חובה להחזיק דף "צור קשר", ובו פרטי האדם שאחראי על הבלוג. זה יכול להיות המחבר או אדם אחר, בכל מקרה, הרשויות רוצות לראות פרטים של אדם שאליו אפשר לפנות במקרה של תביעה (בלי כל מיני ענייני אי פיי ובקשות משופט וכנהאלה, כמו שאנחנו מכירים בישראל). רעיון מעניין.


עוד כמה דברים מעניינים שאמר נשיא רומניה, טריאן בססקו: ברומניה אין חוק עיתונות, יש חופש מוחלט (קשה לי להעריך מה זה אומר בפועל, או איך העיתונים כאן), והמדיה, כך לדבריו, צריכה להיות מנוהלת על ידי המשתמשים, שצריכים לקבוע סט חוקים משלהם (ברור!). זה צריך להיות עולם של אחריותיות.


לואיק לה מר (מימין, משמאלו אריק דופין מצרפת, השכם בבוקר) הגורו האמריקאי אמר שעתיד הבלוגוספירה (הוא ירחיב על כך מחר, כלומר היום), הוא טוויטר ופייסבוק, יענו מיקרובלוגינג. כי למי יש כוח להשקיע בטירוף בבלוגינג, אה?


france
559 ר-טוויטס!


והיזם החמוד שהגיע בנעלי פסים בשלל צבעי הקשת, מיכאל רויטר מגרמניה, מאמין באגרגטורים שיסייעו להביא את הבלוגרים שלא זוכים לטרפיק עצום לתודעת הציבור. אתמול בערב הספקתי לשאול אותו, אחרי חצי כוס יין, מה עשה סבא שלו בשואה. בחיי. טוב, אמרתי לו מיד שזה משפט מקובל בישראל, בדיחה שכזו, אבל אני לא בטוחה שהוא הבין.


יש עוד המון, אבל אני צריכה לקום בעוד חמשעות, ליום הקטיקי במיוחד.

dvorit
צילום: Eric Dupin

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסביב לעולם, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על כנס הבלוגרים ברומניה, היום הראשון, סיכום

  1. kuksta הגיב:

    לא ברור לי איך לא חשבת עלי מייד. איפה שכתוב רומניה אני צריכה להיות שם!

    כמה ימים הכנס?

    אהבתי

  2. איתן הגיב:

    אין לי זמן להיכנס לכל הלינקים שהבאת, אבל אני רוצה להתייחס למשפט אחד: "את חופש הביטוי צריך ללמוד".

    ראיתי פעם סרט דוקומנטרי על הבחירות הראשונות בדרום אפריקה שבהן השתתפו השחורים (בתחילת שנות ה-90). הסרט עקב אחר תהליכי ההסברה בקרב האוכלוסיות שהצביעו לראשונה. הסצינה הכי זכורה לי מהסרט ההוא מתארת את יום הבחירות עצמו, כאשר אשה יוצאת מהתא בו הצביעה, מבועתת למוות, ואמרה שהיא טעתה בסימון בטופס הרלוונטי. היא באמת חשבה שהולך לקרות לה משהו רע בעקבות הטעות הזו. את חופש הביטוי אכן צריך ללמוד, ועושה רושם שבלוגים בעולם אכן מהווים נדבך חשוב בלימוד.

    אני רק מקווה שהעתיד אינו טמון בטוויטר, ושזו רק אופנה חולפת. אני מעדיף דיונים עמוקים ומנומקים, ולא 140 תווים.

    וחדשות מהבית: כותרות שאומרות "הייתי מאהבתו הסודית של XXX " הייתי רגיל למצוא בעיתונים מסוגו של ה"סאן" הבריטי. מהבוקר, לא עוד. ב"מעריב" מופיעה הבוקר כותרת כזו, שהיא רק טיזר למוסף השבת שלהם. אז מה השלב הבא, מיסוד "Page 3" ישראלי ?

    אהבתי

    • יוסיפון הגיב:

      PAGE 3 קיים כבר הרבה שנים.
      בסאן היו צנועים ושמו אותו בתוך העיתון.
      אצלנו הוא היה (ומידי פעם עוד מבליח) על העמוד האחורי של האדומה.
      כותרת: "חיילי חיל התותחנים יצאו ליום ספורט גדודי"
      תמונה: חיילת מצודדת עם חולצה, לבנה, רטובה מאד, רוכבת על תותח גדל קוטר…
      "קטיף ההדרים החל"
      וכן הלאה

      אהבתי

    • פייג 3 ישראלי הגיב:

      רעיון חמוד שיאפשר ללא מעט בנות דדניות להרויח כמה מעות לימים קשים.
      אני בעד.

      אהבתי

    • velvet הגיב:

      אוהו, היום הוא הרחיב על כך… לגמרי טוויטר

      אהבתי

  3. האחות הקטנה של אלא מי? הגיב:

    אין על פפנאש

    אהבתי

  4. יוסיפון הגיב:

    יש הרבה שאלות ענייניות שעולות מתוך הדיווח שלך.


    באיזו מדינה יש הכי הרבה חופש מידע והתבטאות (הטיה של חופש ביטוי לטובת המתקשים)?


    אם חומרים מועתקים מהבלוג (או במקרה שלי, מהפורום) לעיתונות המודפסת, זו סיבה לסגור אותו?
    אולי זו סיבה לדרוש תשלום מהמודפסת או לחבור אליה לשת"פ?
    ושאלת השאלות: ממה הבלוג אמור לחיות?


    בלוגרים מאוסטריה שמחוייבים להחזיק דף "צור קשר" עם פרטים -למה להחזיק את הבלוג על שרת אוסטרי? אם הם יכתבו אותו על שרת בחו"ל עם URL בחו"ל, או אפילו COM איך המדינה תוכל לדרוש מהם משהו?


    שתלתי מישהו בהפקה שמדווח לי ככה:
    הנהג של האוטובוס היה אמריקאי שרק עובד ברומניה.
    קשיי פרנסה.

    שימי לב לתיבול הסודי של הפפנאש:
    http://img694.imageshack.us/img694/9357/99848577.jpg#
    *
    *
    #יוחזר הטקסט העשיר לאלתר!#

    אהבתי

  5. ariela, ashkelon הגיב:

    יו, פפנש זה אחד הדברים הטעימים ביותר בעולם. השילוב בין הסופגנייה, השמנת והריבה פשוט מהמם.

    תנסי, כדאי לך!

    אהבתי

  6. יקיר אביב הגיב:

    "מה סבא שלי עשה בשואה? המממ, הוא היה בעסקי הגז, נדמה לי… למה?"

    אהבתי

  7. מסטיק הגיב:

    סבא שלי אכל פפנאש

    אהבתי

  8. סוף סוף גם תצלום שלך. משובב נפש.
    בקשר לסיגריות, קליפורניה יכולה להיות אידיאלית בשבילך. ההסתכלות הכללית על מעשנים כאן היא ככאלה הזקוקים לטיפול נפשי דחוף. גם הירקות כאן מעולים, רובם מעמק יואכים במרכז המדינה וחלקם ממכסיקו. אל-איי אחרי בוקרשט? א-מחייה…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s