אצבעות שחורות, 6.11.9

נחום ברנע חושף בידיעות (כות' ראשית): השב"כ ניסה להפעיל את ג'ק טייטל כמקור, אבל נטש אותו אחרי זמן קצר.
תגובת השב"כ: "יעקב טייטל היה נשוא טיפול של השב"כ גם לאחר חקירתו בשנת 2000. במסגרת הפיקוח עליו ולאור קשריו עם גורמי ימין קיצוני התקיימו עימו מספר פגישות בודדות שלא הניבו דבר, ולאחריהן הופסקו עימו המגעים".
"נשוא טיפול"? מה זה?
טוען ברנע שאף שמעצרו של טייטל הוצג כסיפור הצלחה, למעשה מדובר בכישלון של השב"כ (או של המחלקה היהודית בו) – טענה שהושמעה כבר לא פעם במהלך השבוע.
הידיעה הזו היא המשך המדור שלו, ותלוית לו"ז ככה"נ: המדור נגמר בכות' ביניים בנושא, ובה המשפט: "יש מי שטוען שהוא שימש מקור… מקור פסיבי, רדום. אין לי דרך לאשש את הטענה הזאת כרגע. העדות המסייעת היחידה היא הניסיון".
בשעות שחלפו בין סגירת האדומה לעמודי החדשות, אישש, כנראה.

מוספשבוע
דונלד בוסטרום כותב על הגעתו לישראל, על קבלת הפנים ועל הראיון עם יאיר לפיד, אותו הוא מכנה "לא הוגן ותוקפני".
חבל שהטור לא הועלה לנרג'.
—

ארבע השעות של דמיאן קרליק בדירה של מש' אושרנקו (טל אריאל אמיר). לבעלי עצבים חזקים במיוחד.

מוסף הארץ
לראיין עיתונאי ולנוח
אסתי אהרונוביץ' ראיינה את רינו צרור. ינאי יחיאל צילם אותו. עילת הראיון הייתה שובה של התוכנית דוקומנטרי עם רינו צרור לחינוכית. סיבה מצוינת לדבר (גם) על הקולנוע הדוקומנטרי התוסס פה. במקום זה הראיון התבוסס בביצת התקשורת, ומה עשה צרור ואיפה. נהניתי מזה מאוד, אבל זה מאחר שאני חיה את הביצה, אלא שהעיסוק הפנים ברנז'אי הזה לא בהכרח מיועד לקהל הרחב. דווקא ראיון משולב, גם וגם, יכול היה להרחיב את יריעת הצופים.

ולתצלום: כל מי שראה אי פעם את צרור, בחיים או בטלוויזיה, יידהם נוכח התצלום הנורא שלו במוסף, שעושה לו עוול כבד. כל טיפת חיוניות, עליצות, קלילות וקפיציות, שלא לומר דוק פרחחות ונעורים שנוכחותו מקרינה – נעדרים מהתצלום, בו הוא נראה כפריק אוף נייצ'ר. לא ברור לחלוטין: יחיאל הוא מצלמי הפורטרטים הטובים בישראל. קשה לי להבין מה קרה כאן. זה נראה כמו איזו תאונה, כמו פריים שצריך היה לזרוק בניפוי הראשון.

—

ולהבדיל, תצלום מעולה של רלי אברהמי את פרופ' מיכאל הרסגור היושב על כיסא גלגלים, ולצדו מפיקת "שעה היסטורית", נטלי פדון, שכנראה לא רצתה להצטלם, ולכן השיער מכסה את צדודיתה. היא יושבת מולו, מוגבהת מעט, וכותבת במחברת. לא במחשב. לצדם לוח שחמט עם כלים מצועצעים או מגולפים. המון פרטים מסקרנים, הרבה מסתורין וסימני שאלה.

—

יותם פלדמן נסע לגזיאנטפ, לסט הסדרה הטורקית שגרמה לתקרית דיפלומטית, פרידה. לא ברורה לי התעקשות להמשיך והיטפל לשטות הזאת. סדרה זניחה שאיש לא היה שם לב אליה, שהייתה מתפוגגת לעלטה, אלמלא היו מישהוהם פה מחליטים לפמפם אותה. זה כמו לקחת את משפחת קמיצ'לי, נניח  ולהמשיך ללוש ולחבוט בה גם אחרי שנפחה את נשמתה.

ירון פריד כותב על קללת הטייפקאסט של שחקניות, בעיקר בטלוויזיה. בין היתר הוא מזכיר את ליסה קודרו, להלן פיבי מחברים. רק חבל שהוא מתעלם מכמה דברים שעשתה בחייה מאז, אחד מהם הוא סדרת מופת, אבל באמת, מדכאת במיוחד, שלא זכתה לתשואות הקהל, הקאמבק, על, הבה ננחש, שחקנית שרוצה להתקמבק. חוץ מזה יש כמה הבטחות סמויות בעתיד הממש קרוב שלה.

20 שנים לנפילת חומת ברלין
מוסף הארץ – תום שגב, שהיה שם, חוזר ומסקר בתמצות.
ובסופשבוע – מרדכי חיימוביץ בפרק ראשון בסדרה ארוכת נשימה.

אני מעדיפה את שער סופשבוע, בגלל שיש בו הכי הרבה התרחשות ודופק חיים

תרבות מעריב
על אף בורותי בענייני כלכלה, אני מצליחה תמיד להבין לפחות פסקה שלמה במדורים של גיא רולניק. לפעמים אפילו יותר. אבל כשקראתי, זותומרת ניסיתי לקרוא את הראיון עם זיו גלברט, שהשתתף בהישרדות, לא הבנתי מילה. כל השיחה שלו עם ערן סויסה נסובה על אירועים שלא שמעתי עליהם מימיי, בצירוף שמות של דמויות שונות שאין לי מושג מיהן. לא צפיתי באף דקת הישרדות, כך ששלושה עמודים חלפו לנגד עיני כאילו כלום.
ומה זה התמונה הזו? איזה מדים הוא לובש ולמה?

מדור סאטירה חדש בנרג'
עושים שבת. שנאת חינם (ומופיע בזמן ירושלים). מזכיר את רוח אפעס.
ואלו יוצריו: אור שמש, שיר פלד, אודי הורוביץ, נעם פרנקפורטר, שגיא פריש, אלי אושרוב שכתבו בעבר את המדור גז מזגנים בפי האתון, עיתון הסטודנטים.

7 ימים
רונן ברגמן כותב כל מה שאפשר (ואי אפשר כלום), על התיווך הגרמני בפרשת גלעד שליט. אולי יש פה אלפי רמזים אברמוביצ'יים, אבל אני לא יודעת לפענח אותם.

נטשה מוזגוביה דייקנאה את רם עמנואל ב-1 בינואר 2009, אורלי אזולאי עושה את זה היום. התוספת – האירועים בחודשים שעברו מאז ההשבעה של אובמה.
ראיון איתו? אין סיכוי.
תוס', ראשון, 15:20 –
זה לא הדיוקן הראשון של אזולאי עם עמנואל: ב-16 בינואר, כמה ימים לפני שהושבע אובמה, פורסמה במוסף לשבת כתבת פרופיל גדולה עליו. הכתבה הנוכחית באה להאיר את היחסים בין הבית הלבן
לירושלים דרכו.
—

אברום בורג ודב אלבוים "מדברים על הריק הרוחני שנקלענו אליו". מה? לא הבנתי. איך זה משתבץ בגיליון הזה?
רגע, נקרא את הפתיחים של שניהם. אהההה, בורג מוציא ספר חדש, "בלשון בני אדם, פרשנות אישית, חדשה ומקורית לפרשת השבוע". עכשיו הכל ברור.

שרון פנאן? לא. מישהו/י?

7 לילות
רז שכניק על כל הסרבנים שלא נותנים את המוזיקה שלהם לפרסומות (אהוד בנאי עד לא מזמן, שלמה ארצי, עדיין). שווה.

מישהו לא חינך את אילנה ברקוביץ' מספיק טוב (איתי סגל), כי זה מה שיש לה להגיד על הגברת הראשונה, שרק שלשום חגה 51:
"מאז הבלונד, יש אנשים שמוצאים דמיון בינך לבין שרה נתניהו
גם אני אומרת את זה עליי. האם אני חושבת שהיא יפה? לא. האם זה מחמיא לי? לא. מצחיק אותי? כן. אני יכולה להבין שיש זוויות מסוימות שזה נראה ככה, אולי בגלל שלשתינו יש אף קצת סולד, כי יוצאות לי לפעמים תמונות מכוערות. לא רואה דמיון בינינו. היא די קופה, ואני חושבת שאני לא הכי קופה בעולם".
מאידך, בתחומים מסוימים היא עבר חינוך מחדש, כשנישאה לאריק בנאדו. הוא כבר לימד אותה מה זה אישה.
כששאלו אותה בטלוויזיה איך הייתה מגיבה אם היו מתחילים איתה בבר, ענתה "הלו, טליבאן צופה בזה בבית. איזה מתחילים איתי, מי מתחיל איתי. אני שמחה שהוא לימד אותי את זה. זה בסיס חזק לאינטימיות".
יופי, תמשיכי כך!

ורדית גרוס באחד הראיונות החמודים בסו"ש הנוכחי, עם קרן ציטר, אמנית שגדלה באריאל ובילתה בגלולה (בר תלאביבי מנוח ומיתולוגי). והיא רק בת 32.
(כתבה עליה מ-2001, סיפור שלה ממעין, תערוכה שלה מ-2006.

G
גיליון "עד 40" – 40 הצעירים הבולטים בעולם העסקים הישראלי. כרבע הן נשים. ניכר שנעשו פה מאמצים לקראת חתירה לשוויון.
ניסיתי  להבין אם ה-40 מדורגים מ-1 עד 40, ונתקעתי. אולי כן, אבל אין שום מספור, כך שאי אפשר לדעת.

טיים אאוט
כמו שריקי כתבה, גל אוחובסקי בטור פרידה עצוב מאביו המנוח.

לחם עבודה
מתי גולן לא מבין למה סלימאן א-שאפעי פוטר. לדבריו, עיתונאי לא צריך לדווח למעסיקיו שהוא כותב ספר. לדעתו, גם ברור מאליו שהספר שכותב עיתונאי מדבר על תחום עיסוקו. הוא נותן את עצמו כדוגמא למי שכתב כמה ספרים, ומעולם לא דיווח למעסיקיו.

וגרסת העיר לפיטורין.

—

בני ציפר סופד ליעל לוטן.

—
עומר כביר בפוסט אורח בחדר 404 על מתנות לעיתונאים.

בית המשפט
שלושה אנשים תובעים את טיים אאוט, על שתמונתם הופיעה במגזין כמי שנכחו במסיבה של הקהילה ההומו לסבית. והשאלה, האם בישראל, 2009, "הומו" היא עדיין מילת גנאי (התשובה: ברור שכן).
סיפור מעניין ושאלה גדולה: האם הלכת אמסלם תשפיע גם על המקרה הנוכחי.

ברשתתת
הכוכבת הגדולה היא כרגע אלכסנדרה סולימסקי, אושיית טיובית די חדשה.
הכי עצבן אותי הציטוט הבא:
אורי לבני, סמנכ"ל קריאייטיב של GPS: "ראיתי אותה באינטרנט לפני שבוע והחלטנו לקחת אותה לקמפיין ויראלי שיצרנו לרגל המעבר למשרדים חדשים. היא הסכימה להצטלם תמורת כמה אלפי דולרים בודדים.

מה היה כל כך דחוף לך לספר שהיא הסכימה להצטלם תמורת סכום נמוך, לדעתך? בשביל מה? כדי להקטין את ערכה? להשפיל אותה?

—

וחוץ מזה, פוסט מפורט עליה – חורים ברשת, 28 באוק'. והמזבלה – 30 באוק'.

—

גדעון סער מתקדם ברשת
שר החינוך שלח את הידיעה הזו (תוכנית שעניינה סיורי תלמידים בירושלים), המופיעה גם באתר שלו, בתפוצה רחבה במייל.

אפרת אבן-צור, סטודנטית לפסיכולוגיה חינוכית קיבלה את המייל והתעצבנה. לדעתה כתובתה לוקטה מאחר שנכתבה במסגרת פעילותה בעמותת זוכרות.
המייל הגיע אליה דרך bouncebox@publicators.com
בתשובה לפנייה טוענת החברה שהמייל נשלח למי שביקש להצטרף לרשימת התפוצה של סער, ולמי שאי פעם שלח לו מייל. אבן-צור מכחישה את שני המקרים, ואומרת שגם אם הייתה שולחת מייל לשרסער וכעונש מקבלת ממנו מכתב יחסי ציבור זה עדיין היה מעצבן אותה.
—
כשלעצמי, דעתי בענייני מה ספאם ומה לא, הרבה יותר פלורליסטית. עידוק טוען שגם המכתב של מיברג הוא ספאם, וזה המשך הדיון על כך. 
—
לא כל מייל שנשלח אלי ואל עוד רשימת תפוצה הוא ספאם, כך לטעמי, גם אם הגדרת החוק היבש היא אחרת. פעמים רבות אני מוצאת במיילים כאלו חומרים שמעניינים אותי.
לא רק זה: תמיד אפשר להגדיר מייל מכתובת מסוימת כדואר זבל (הידד לג'ימייל), ולא לראות אותו יותר.
—
המארקר פרסם שוואלה ומקו בדרך לשת"פ בענייני תוכן.

מעיין כהן בדקה עם מקו, ושם מכחישים. מעניין יהיה לעקוב.

—-
אמרתי לכם: הטכנולוגיה לא מבודדת אותנו.

VTV
לא שכחתי את פנייתם האישית של חברי מקום לדאגה: הלילה, 23:00, ערוץ 10.

לפני פיזור
אוקיי, אז היום בשבע וחצי בכיכר. בשבוע שעבר טעו החזאים וסברו שגשם זלעפות יעיב על האירוע, מה שלא קרה, ואילו היום זוממים הם חום אימים, אבל מי יודע מה יילד ערב.