אצבעות שחורות 30.10.9

עדכון, ראשון, 1 בנובמבר, 15:10 – אי אפשר להגיב בינתיים בגלל תקלה. sorry.
עדכון, 16:40 – אפשר להגיב, להגיב לתגובה, ומה לא.

מה קרה לאוסף של ג. עיטור? * מיקי רוזנטל עונה למבקריו * גיבורי רצח רבין לא ממשת"פים * נרי ליבנה יורדת על ידיעות ומעריב * ובהארץ מישהו חומד לצון ושותל רמזים

7 ימים
חזר לשש דמויות מרכזיות ששמן כרוך ברצח רבין. מרגלית הר שפי, רווקה בת 34, סירבה להתראיין ורק צחקקה עם הכתבת שוש מולא בטלפון. לפחות יש תצלום עדכני שלה (כך נראה, לפחות). אבישי רביב מתואר כ"חילוני גמור שחי במחתרת במרכז הארץ, אבל נשוי באושר ואב לשניים".
אני רוצה להבין מה זה חי במחתרת במרכז הארץ: בהמשך כתוב שהוא גר בבניין רב קומות בגבול רמת גן גבעתיים, ושמספר הטלפון שלו חסוי. לסלולרי שלו רק אישתו עונה. כנראה לזה הכוונה "חי במחתרת".
דרור עדני (חבר של האחים עמיר) השתחרר מהכלא ומתנה את מר גורלו, רוני קמפלר ענה בקצרצרה על שלוש שאלות ולא אמר כלום, אביגדור אסקין, פעיל הימין "לא ירד למחתרת" לדעת הכתבת, אבל לא הסכים להתראיין, והמאבטח של רבין שהגן עליו בגופו, עולה כפורח, ומתקדם בסולם הדרגות.
ובקיצור, כתבה מעניינת, למרות הכישלון כביכול, בלדלות מהנפשות דבר מה. רק הקטע הזה עם ה"ירד למחתרת" עקום. לא כל מי שלא רוצה להתראיין "יורד למחתרת".

מחתרות ומסתורין מדליקים את עורכי המוסף, מאחר שכך גם מוצג ניק לוין בכתבת הדיוקן של אמיר שואן: "…סיפורו של ניק לוין מסתורי בהרבה, וכולל קשר לארגון של אסי אבוטבול, עדות מוזרה על חטיפה ועינויים, וגם הרבה דולרים שהגיעו לפתע מארקדי גאידמק"
עם כל הכבוד לשואן על התחקיר, התקשיתי להבין או לחפור בעניין בשלל המעללים הפיננסיים של לוין. אז זו אני, לא אתם.

ציקי סלע, ראש יחידת עוז, התפטר. עכשיו הוא סוגר חשבון פה (מרב בטיטו). לפני פחות משלושה חודשים הוא עשה את זה בסופשבוע (ליאת שלזינגר), כחלק מתחקיר נרחב על מצב העובדים הזרים בישראל. מה ההבדלים בין שתי הכתבות? ההתפטרות שלו, אלא שהוא אומר שממילא הגיע רק כדי להקים את היחידה וללכת.
התעלמות משונה בהחלט מצד המוסף מחומרים שכבר טופלו בהרחבה במקומות אחרים.

ליגאל סרנה היה מזל, להלנה ירלובה, שחקנית הקאמרי הפצועה – קצת פחות. הוא פגש אותה שלוש פעמים לפני התאונה, לצורכי הכתבה (ואף צפה בה בסרט חמש שעות מפריז) ואז הייתה התאונה, והוא המשיך את הכתבה מאותו מקום בדיוק.

האין מוקי הזמר המרואיין ביותר (מרב בטיטו)?

אני תמיד נלחצת מכך שיש שתי כתבות של כתב אחד באותו מוסף. זה עושה רושם רע, כאילו אין די כתבים. והשבוע, שתי כתבות של בטיטו ושתיים של מולא.
לא טוב.

הארץ
אילן ברקוביץ' כותב בתרבות וספרות על פואטיקת הטוקבק. לא ממש הבנתי את דבריו, המהווים מעין תגובה לפוסט של חן קלינמן. בעיקר לא את הפסקה האחרונה בה מובטחות דוגמאות לשני טוקבקים מאלפים.
קשה לומר משהו שעוד לא נאמר על טוקבקים, ולכן הדיונים עליהם מעייפים ומעוררים תחושת כבר שמענו.

מוסף הארץ
ובעניין דומה, רוני גלבפיש ויובל סער (שמספר בפוסט על תהליך הכתיבה) תוהים מה משמעות השריצה האינסופית ברשת. גם הדיון הזה כבר לא חדש, ולהרגשתי נכתב עליו הרבה יותר מדי. הסיפורים, כמובן, מעניינים, כי בדיוק כמו בסקס, כולנו רוצים לדעת איך זה אצל אחרים, והשניים בהחלט יודעים לכתוב (לרוני זה קאמבק לפרינט) אבל הכותרת, אלוהים ישמור, הכותרת! "האם האינטרנט הופך אותנו לחולי נפש?" חולי נפש?
התשובה היא לא, אם תרצו לדעת בטרם תקראו את הכתבה.

ח"ח לעיצוב הכותרת והמשנה. זו חשיבה מקורית ויצירתית.

נרי ליבנה כותבת בשם שושנה כלבתה, ובאמצע מתבלבלת לה דמות המספר.
בין היתר, היא מחליטה שזה המקום לרדת על העיתונים האחרים:
"בליברה נרי צריכה לשבת איתי בחוץ. כל מיני מפורסמים באים ללטף אותי ונרי קוראת שם עיתונים. בעיקר ידיעות ומעריב שאין סיכוי שהיא תכניס הביתה. הכי היא אוהבת לבוא לשם בחמישי בבוקר, עוד לפני שזאתי גונבת את סופשבוע של מעריב. היא קוראת שם קודם כל את ליאורה אחר כך את מדור הבישול של שרי אנסקי ואת יהונתן גפן. פעם היא גם היתה קוראת את רון מיברג ולפעמים אם יש כתבה של מרדכי חיימוביץ' היא קוראת גם אותה. אז לפני שבוע ביום חמישי נרי פתחה את ליאורה וכמו שהיא סיפרה אחר כך ליאיר, חשכו עיני".
הייתי אומרת שהיא קוראת די הרבה במעריב. לא שווה, אם כבר זה המצב, לקנות את העיתון?

הלילה, בין מוצ"ש לראשון
יגיע לישראל העיתונאי השבדי דונלד בוסטרום, ההוא מכתבת סחר האיברים. הוא יהיה, כפי שכבר דווח, אורח כנס דימונה לתקשורת, ויראיין אותו יאיר לפיד, שהקדיש לכך את המדור הקודם שלו.
אגף הביטחון של עיריית דימונה ומשטרת המחוז מתכוונים לאבטח אותו.
דמיינו את התסריט האופציונלי של הביקור הזה.

צרורות לכותרות
"אני חושש שנתניהו לא השתנה מאז 1996" (אבו מאזן מאבד תקווה, שער הארץ).
לא הכותרת הכי מחמיאה בעולם?

צבי צו
הארץ ממשיך את המאבק בצווי איסור הפרסום

הכל טוב ויפה, רק מה פשר הדבר הזה באמצע הצווים?
יש לציין שהפדיחה הוסרה מהאתר (שלא כרגיל), ונותרה רק במהדורת הדפוס.

עמיר מצא את המקור. טעות קופי פייסט מהשבוע שעבר.

גלריה
גילי איזיקוביץ כותבת על האוסף הנעלם של ג. עיטור (המשפחה נחלקת בין גלביץ לגלבץ).

בין היתר מופיעה בכתבה הפסקה –
"…לחלק גדול מהשכחה אחראית יד נעלמה. עם מותו במאי 1993 התברר כי אוסף התמונות הגדול שלו נעלם מדירתו, ומהקריירה המפוארת וסיפור חייו של אדם שתועד בחברת שועי עולם במשך שנים ארוכות, נותרו בידי משפחתו רק תמונות ספורות. לפני כמה שבועות פנה הצייר והאוצר יגאל שתיים (ראו למטה) למערכת "הארץ", וסיפר כי ברשותו אוסף גדול ובו מאות מתצלומיו".
אלא ששתיים כותב תוספת בסוף הכתבה ומספר שמצא את התצלומים בפח אשפה מתחת לבית של עיטור, בחובבי ציון 38. משמע, מישהו השליך את האוסף לפח, לא?

בדירה של הדוד, כך מתברר מכתבת עבר של מיכל פלטי גר האחיין, שמעון גלבץ:
"…הפגישה עם וירצברג וגלבץ מתקיימת בדירת הגג של האחרון בתל אביב. על תיבת הדואר עוד מופיע שמו של ג' עיטור, הלא הוא העיתונאי עיטור גלבץ, דודו של גלבץ, חבר תא הכתבים הזרים של הוליווד…"
אז אולי כדאי היה לכתבת לדבר עם האחיין?
—

וגם, מה פתאום צלם?
עיטור היה כתב הבידור הראשון. לא נורא מסובך.

ערוץ 7 מוולווט
את התקשורת השבוע.

ויאירוה מוולווט את הכתבה על חב"ד בהעיר.

מיקי רוזנטל עונה למארקר ולגלובס

מיקי רוזנטל זוכה לביקורת על תחקיר לבייב שלו הן מצד אלי ציפורי בגלובס, ועוד קודם לכן, מרותם שטרקמן בבלוג שלו (מוזר שאין אף תגובה, לא?)

ומה יש לרוזנטל לומר?

"זה כמו להגיד שאם אתה כותב על בעיות העוני במדינת ישראל, אתה לא מבין באמת את הבעיות שלה, שהן בכלל בעיות ביטחון.
הטענה העיקרית שלהם היא שהבעיות נוצרו באמריקה אז למה הלכתי לבדוק ברוסיה. אפי פיתוח הונפקה בלונדון ונקלעה לצרות, החברה האם, אפריקה ישראל, הזרימה כשני מיליארד שקלים לפרויקטים הכושלים מרוסיה. עיקר התזרים, שהיה אמור לחזיר לנו את ההלוואות, מקורו ברוסיה, ואני אומר, ראו מה מצב הפרויקטים שלהם – אני לא בטוח שהם יכולים להחזיר.
מדובר בשני כלכלנים בכירים שמבינים הרבה יותר ממני, אבל אני מצטער שציפורי מתגייס להגיב בצורה כזו – גלובס מתגייס לטובת בעלי ההון כי גם בקצה העיתון הזה עומד טייקון –  אבל המארקר, הביקורת של רותם, אני ממש מתפלא על ההתנפלות הזו, כי אף אחד לא התייחס לגופן של הטענות. אומרים לי שעיקר הצרות נוצרו באמריקה, אבל מאיפה יחזירו את מה שלבייב לווה? מרוסיה.
מר ציפורי הפנה אנשים לדו"חות של אפריקה ישראל, אבל אני הרי לקחתי את הנתונים משם. במקרה של גלובס אני בטוח שהביקורת נובעת ממקור לא ענייני".

G
שישה יועצי משברים התבקשו להשיא עצה למכבי הדוויה – איף להתמודד עם הקטסטרוף (חן שליטא). |
רעיון טוב, אבל מאוחר מדי. הסוסים כבר מזמן ברחו מהארווה ולא ישובו עוד.

תרבות מעריב
במוסף מופיעה ברשימת "5 הגדולים" (הסרטים האהובים על…) – אדוה בולה. מאחר שלא שמעתי את השם הזה מימי, גיגלתי. מתברר שהיא משחקת בסדרה חדשה, מגדלים באוויר וזו לה הופעתה הטלוויזיונית הראשונה. לא שווה לכתוב את זה לצד בחירותיה, אם אנחנו בעניין של קידום כשרונות צעירים? שאחרת, מה מעניין מהן בחירותיה של בולה, בה לא נתקלנו מעולם?

בועז כהן כותב על לונדון קולינג של הקלאש, אותו שמע לראשונה בגיל 16, ומאז השתנו חייו. לא שווה היה להוסיף גם שזה שם הבלוג הוותיק שלו?

בלוגלנד
עידית חורשי פתחה בלוג המציע למכירה איורים וציורים ומתעדכן מדי יום.

ברשתתת

לעורכי אתר הארץ: מתי תסלקו את גווית תיבת החיפוש הזו שלא מתפקדת כבר שנים?

ואגב, גם החיפוש אחר כתבות במארקר נותן זה זמן מה אפס תוצאות.

לפני פיזור
19:30, עצרת רבין, בכיכר. אל תבואו לבקר אותי מארבע וחצי, כי הרחובות ייחסמו.
עדכון: אוקיי, נדחתה. בואו.

עדכון, ראשון, 1 בנובמבר, 15:10
מערכת התגובות לא פועלת מאז הבוקר. זה לא אתם, זו אני. כלומר לא אני. לא חשוב.
עדכון, 16:40 – אפשר להגיב.