האורות בימ"ר דלקו כל הלילה/ פוסט אורח

אחינו, הכתב הפלילי, מתוסכל מאוד.
לפיכך הצעתי לו לעשות משהו מועיל. למשל, לכתוב פוסט אורח

אם יש משהו יותר מתסכל מצו איסור פרסום על חקירה או פרשה, זה איסור פרסום על עצם הוצאת הצו. לא שאני רומז שיש איזה צו כזה או צווים כאלו עכשיו, אבל כמו שאמרו הגששים, בואו נניח שהמצרים באים.

ברגע בו נוחת הצו במערכות מצלצל הטלפון של הכתב הפלילי. על הקו הרכז ששואל "מה זה זה?”  מאותו רגע אתה הופך לברישניקוב בקרקס מדראנו, ונדרש לסדרת להטוטים שלא בהכרח נמצאת בארגז הכלים שמשמש אותך בסיקור היום יומי. למעשה אתה צריך לחשוב איך להגיד הכול  בלי לומר מילה.

כתוצאה מכל האיסורים התסכול הולך וגדל,  אתה מתרוצץ יום שלם ממקום למקום, נפגש עם זה, מקבל טיפ מההוא, אבל נכון לעכשיו אין לך מה לעשות עם כל המידע הזה. כלומר, יש – תמיד אפשר לצפצף ולהפר את הצו. אבל גם אם יגידו לכם שזה סקסי בטירוף, אף כתב לא באמת נהנה לשבת מול חוקרים שהוא עובד מולם ביום יום ולהיחקר על ידם באגרסיביות על הפרת צו איסור פרסום.

ומה בכל זאת אומרים אם אסור להגיד שום דבר, בשעה שאתה יודע שהשטח על סף התפרצות וולקאנית? יש כאלו שמתחברים לענייני חשמל וסביבה ("האורות בימ"ר מרכז דלקו כל הלילה"), יש כאלו שמתחברים למושאי סיקור לא להם, ועל הדרך קושרים אותם למה שאסור לדבר עליו ("ראש הממשלה נפגש עם השר לבטחון פנים בישיבת הממשלה, והתעדכן בפרטי החקירות השונות"). אבל את  הקוראים, המאזינים והצופים לא ממש מעניין אם נתניהו יודע מה קורה בחקירה. הם רק  רוצים לדעת אם באמת הצליחו להפליל את רוזנשטיין על הרצח מ-2001, או אם המשפחה נרצחה בגלל המאפיה הרוסית או לא.

כתבים מתוסכלים אחרים ילכו לשכונה, למשפחה, לעסק שנסגר בינתיים – בהנחה שיש כזה – יארבו בחדרי מדרגות, יתפסו את השכן שבחיים לא החליף צ'פחה עם מושא הסיקור שלהם אבל יוציאו ממנו איזה משפט דבילי ולא קשור, שישתלב יופי בכתבת הכלום הבאה שלהם.

והסלולרי שלנו, שמצלצל עשרות פעמים בשעה בימים של איסורי פרסום על פרשות מסתוריות? אה, זו רק אמא שמתקשרת בכלל בשם הניה השכנה, שהבנדוד של בעלה גר בשדרה, מטר מהמקום שזה קרה, או החברים שמרגישים (בזכותך) קרובים למוקד הרעש ומבקשים שתזרוק איזה מילה – להם, רק להם – ומה פתאום שיספרו משהו למישהו, הרי גירזתם ביחד טנקים שלוש שנים.

ובסוף היום (היום!) אנחנו בכל זאת מתיישבים מול המחשב או מתייצבים מול המקרופון או המצלמה, מחברים פסקה או שתיים על נפלאות היחידה החוקרת, על המאמצים, התקוות והרגשות ("במשטרה אופטימיים"), ומחכים שבמקום הזה, בו האורות דולקים כל הלילה, יפתרו כבר סופית את המקרה ויעיפו את צו איסור הפרסום מכל המדרגות. עד הפעם הבאה.