ברנע עונה להפינגטון

נחום מוכיח

בטורו במוסף לשבת של ידיעות ממשיך ברנע ללעוג לבלוגוספירה ולהפינגטון, ומסביר למה הוא כן עיתונאי לעילא ולעילא.
להלן דבריו מילה במילה עם התייחסויות מינוריות שלי.

פוסט מורטם
סחתיין על הכותרת, המראה שברנע או עורכיו מתחברים לאט לאט לבלוגוספירה.

קטע שפורסם כאן בשבוע שעבר על רשמיה של אריאנה הפינגטון, הכוהנת הגדולה של הבלוגוספירה האמריקאית, מארוחת ערב שכילתה עם אהוד ברק, עורר סערת רגשות עזה בקהילת הבלוגרים הישראלית. כתיבתי העידה על הערכת חסר כלפי האיכות העיתונאית של הבלוגים, הפוסטים, הטוקבקים, שעולים מדי דקה לאתרי האינטרנט. הקהילה נעלבה עד עמקי נשמתה האינטרנטית. חלק מהכותבים הטיחו בי עלבונות איומים.

התמלאתי קנאה. הענף של התקשורת שבו אני עובד, חסר אותו סוג של לוקאל־פטריוטיות, התלהבות נעורים וכעס קהילתי שעולים מאתרי האינטרנט. רשמתי לפניי שכמעט כל מי שביקש ממני תגובה לתגובות, והיו רבים, נשמע כבן 20, מקסימום 25. זה קהל שהעיתונות המודפסת הפסידה, בכל המערב.
מצד שני, חשתי צער על שאנשים נמרצים כל כך, מוכשרים כל כך, מבלים את כל זמנם מול המחשב בבית. יש שמש בחוץ. אוויר צח. אתרים אמיתיים. לא הכל בחיים מתרחש על מסכי LCD.

אני מודה למר ברנע על המחמאה שכל אישה הייתה כמהה לה: מאוד הייתי רוצה להיות בת 20-25.
אל דאגה, אנשים מבלים גם באוויר הצח, וסוגיית החיים האמיתיים מורכבת מדי מכדי לדון בה פה.

הרבה לעג נשפך עליי משום שהגדרתי את רשימתה של האפינגטון כ"בלוג" ולא כ"פוסט". האפינגטון מעדיפה לקרוא לרשימות שלה "יומן". אפשר לקבוע בזהירות, שמארק טוויין היא לא. היא גם לא אנה פרנק.

בזהירות גדולה עוד יותר, את הקביעות הללו אפשר להחיל גם על מר ברנע. שהרי ברנע הוא לכל היותר – ברנע.

אשר לאמירה בגנותו של הנשיא בוש ששמעה או לא שמעה מפי שר הביטחון: ב־4 באוקטובר שיגר ברק סרי, יועץ התקשורת של ברק, מכתב רשמי להאפינגטון, שזו לשונו: "מר ברק מכחיש חד־משמעית שאמר מה שייחסה לו גברת האפינגטון. האמירה לא מייצגת את השקפתו ומעולם לא נאמר דבר מפיו בדרך כזאת או אחרת, במישרין או בעקיפין, שמאפשר פרשנות כזאת.

"אנחנו מצרים על ששיחת אוף־דה־רקורד, שנוהלה באורח לא פורמלי במסעדה עם עשרה אנשים מסביב, פורסמה בדרך בלתי מדויקת ומוליכת שולל".

לטענת אנשי ברק, הוא התקשר לסבי מיוניס, איש העסקים שהיה המארח של שניהם. לטענתם, האיש התנצל וגימגם. טילפנתי לביתו והשארתי לו הודעה. הוא לא חזר אליי.

למיטב ידיעתי, האתר של האפינגטון לא פירסם את המכתב של לשכת ברק. אולי לא הגיע: נפלאות דרכי המייל. האפינגטון, מכל מקום, בחרה להגיב על הקטע שאני כתבתי כאן במשפטים הבאים:

על עובדה אחת אנחנו מסכימים: ברנע לא פנה להפינגטון כדי לשמוע מה בפיה. אני מקווה (לא, אני מאמינה) שלפחות את המכתב של סרי הוא ראה.
רמז נוסף אפשר למצוא במילים "שמעה או לא שמעה". כלומר, ייתכן ש- אולי-אולי-אולי בכל זאת נאמרו הדברים?
ועניין קטן אחרון: מעניין איפה הגיבה על הקטע. אבל מה זה משנה? קרדיט, מראה מקום? לא בבית ספרו של ברנע. באולד סקול לא נוהגים לעשות דברים כאלו.

"הטור של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות' מציג קריקטורה נלעגת של בלוגינג שאומרת הרבה על בורותו בבלוגינג ובתקשורת החדשה.

"הוא קובל על היעדר בדיקת עובדות, עריכה וסטנדרטים אחרים שהוא מאמין שבלוגרים מתעלמים מהם. פרויד היה נהנה מזה, משום שברנע אשם בכל הפשעים שהוא מקונן עליהם.

"ברנע לא התקשר איתי לבדוק את העובדות. הוא נהג ככתבן ופירסם מה שנאמר לו (לא ברור אם מכלי ראשון, שני או חמישי). הוא זקוק נואשות לקורס רענון בעיתונות.

"לגבי הציטוט, זה מה שאמר ברק. כתבתי אותו בזמן אמת. ברק מעולם לא ביקש ממני תיקון. אם היה מבקש, לא הייתי מפרסמת, מכיוון שאין כאן מה לתקן".

זהו, הכניס לנו ברנע באבי-אבינו. לעולם לא נעז להתעסק איתו יותר.

עוד על

תחילת הפרשה.

אורי קציר.

רוני גלבפיש.

חסר מעש.

חיים שיבי.

חנוך מרמרי במכתב אישי.