אצבעות כיפור 27.9.9


מאוששים? רזים בקילו? חבולים מהאופניים? מכווצי שרירים מההליכה? או, חלילה, ביליתם ב-ER?
עוד חג אחד בסופשבוע הבא – וגמרנו. בזכות העובדה ששני חגים יצאו בסופשבוע, מקדם הטרטור פחת בתש"ע.
+
ועיתוני החג איך היו? הרבה יותר מדי צבא וביטחון. הרבה יותר מדי סיפורים שנשמעו, גיבורים שנטחנו.
מי ניצח? בענייני משקל – ידיעות. יותר מוספים, יותר חומרים. זאת אומרת, אם קראתם כל מילה, יכולתם להעביר את החג בלי לזוז מהמיטה/ספה/כורסה. לפי החישוב של כמות מילים פר השקעה כספית – יש מנצח. 
+
אבל למעשה, כיפור זה בכלל חג של ספרים, מה פתאום עיתונים? לא מספיק כל השנה? אולי באמת שווה להכריז על ערב כיפור כיום בלי עיתונים?


——-

"נקרא לאחרונה" (מוסף הספרים של ידיעות. עורכת: מרים קוץ)

2893

על אף הביקורת בטוקבק הזה, של קורא בלי ניקוד (להלן: קב"נ):

"…סופרים בוחרים את מקורות ההשראה שלהם. שמות זרים כמו ברונו שולץ, וו. זבאלד, שלמה מימון וכמה ניו-ז’ורנליסטים… מי בדיוק עורך בידיעות? אלו שמות שאת רובם כל חובב ספרות לא להוט במיוחד מכיר… זו כותרת המשנה המגוחכת ביותר שראיתי, ממש כמו להדביק לעצמך שלט 'קיק מי' על הגב. אין אנשים שמבינים בספרות ויכולים לערוך?"

לטעמי זה לא מוסף מובן מאליו, והוא כן נועד לתת חומר קריאה לעשירון העליון (לא מבחינה כלכלית) של קוראי ידיעות. גם אם לקב"נ הסופרים עליהם מדובר נראים הכי סליחה-מי-לא-מכיר-פחחח.

איציק (אסקלנטה) גונן:
מוסף הספרות החביב עלי במיוחד (לפני שנתיים בדיוק פורסמה בו הפתיחה לספרי WAWONA שעמד לצאת) מקדם ספר (נוסף) בהוצאת ידיעות: דבריו של יורם קניוק פורסמו בהקדמה לספרו של שלמה מימון שיצא בהוצאת הבית. נכון שגם המאמר של גרוסמן פורסם כבר בניו-יורקר ביוני 2009, אבל זה קצת אחרת.
ובכל זאת אני מודה על שנחשפתי לסופר שלא הכרתי, ברונו שולץ. לא אחדש דבר אם אומר שגרוסמן יודע לכתוב, והדברים שהוא כותב על חייו – ובעיקר העדות החדשה על נסיבות הירצחו של הסופר והצייר ע"י הנאצים בחורף 1942 – מרתקים. הוא גם מספר איך הכניס את דמותו של שולץ ל"עיין ערך: אהבה".
כשגרוסמן כותב: "מאז שידעתי שאהיה סופר ידעתי שאכתוב על השואה", ומדגיש "…כשסיימתי לקרוא את הספר של ברונו שולץ ("חנויות קינמון/בית המרפא בסימן שעון החול") הרגשתי שהוא נותן לי מפתח לכתיבה על השואה", כל מי שמנסה להתחקות אחר מקורות כתיבתו של גרוסמן מרגיש שקיבל ערך מוסף.
ולמי שמסתקרן לגבי שולץ, הנה משפט מסיפורו "העידן הגאוני" (תרגום יורם ברונובסקי), אחד משניים המופיעים במוסף: "צל שקוף נח על העיר. דממתה של השעה שלוש אחר-הצהריים היתה מפיקה מן הבתים את לובנו הטהור של הגיר ופורשת אותו בלא קול, כמו חפיסת-קלפים, סביב הכיכר".
אח, מעורר תיאבון.


מוסף חג (ידיעות, עורך: יואב קרן)
2897


read his lips: סגן הרמטכ"ל, אלוף דן הראל אומר (אריאלה רינגל-הופמן, אלכס פישמן): "נכון להיום, 27 בספטמבר 2009, אין איום קיומי על מדינת ישראל".

והמשפט הבא: "אם איראן תצליח לרכוש לעצמה יכולת גרעינית-צבאית, ייווצר פוטנציאל של איום קיומי על מדינת ישראל. היא לא שם, עדיין, ואני מקווה שהיא גם לא תהיה שם".

לא ראוי להפחית את מפלס החרדה, לפחות בכותרות העיתונים?
וחוץ מזה הוא חושב שצריך היה להכניס תקשורת לרצועה בזמן המבצע, וגם אומר שזו הייתה ההמלצה של הצבא.
אבל מי נתן את ההוראה להשאיר את התקשורת בחוץ? על כך אין לו תשובה.
+

שישה שרים עזבו ליום את לשכתם והובלו "לשטח" על ידי נציגי ידיעות. בנימין בן אליעזר ישב בלשכת האבטלה, שר הבריאות יעקב ליצמן בחדר מיון, שר התשתיות עוזי לנדאו בחברת חשמל, יצחק הרצוג היה עובד סוציאלי, ישראל כץ בודק בטיחות ושלום שמחון חקלאי. מה באמת הם למדו מאותן כמה שעות? איזה בעיות הם יכולים לפתור? האם משהו ישתנה בלשכתם? לא. גימיק, פוטו אופ, וכתבה במוסף חג. זה הכל.


יום כיפור (ידיעות, עורך: ליאור בן עמי)
2894
זה המוסף הצהבהב:
תעשיית המוות של מייקל ג'קסון עובדת שעות נוספות: במשך שנתיים נפגש ג'קסון עם הרב שמולי בוטח (כתבה של גדי טאוב עליו מ-2001). מה עשה הרב? תמלל את ההקלטות ואיגד אותן בספר, שיצא לאור בארה"ב אתמול, ראשון בבוקר. יניב חלילי מביא חלק מהתמלילים. שבעה עמודי ג'קסון, למתעניינים בווידויים של מוח מבולגן.
מבחינת החוק, יש להניח שהעניינים הוסדרו לפני ההוצאה לאור, אבל אם ג'קסון היה בחיים, הוא היה מסכים לפרסמן? i so very doubt. מה גם שהיחסים בין השניים נותקו כבר לפני כמה שנים. את טיב היחסים אפשר להבין דרך המשפט הזה: "בשנת 2004 בוטח היה הראשון שהתריע, בראיון ל-CNN, כי ג'קסון מנהל רומן הדוק מדי עם משככי כאבים ותרופות מרשם".
זה לא עניין פרטי שיש לדווח לרופאיו/משפחתו של ג'קסון? למה לרשת טלוויזיה?

+

גם לדודו טופז המנוח יש קלטות! ב-95' יצא עם חבר שלו, רוני שוורץ, לצוד תנינים באמזונס. שבע קלטות וידיאו בנות שעתיים כל אחת שכבו בבוידעם של שוורץ. כן, למי שלא נמאס מהפילוסופיה של טופז על יצר, יצירה, בחורות, ישבנים, ירכיים ולקום או לא לקום איתן בבוקר, יאללה (שוש מולא ועופר פטרסבורג).
+
אני מוסיפה לצוואה שלי את ההוראה הבאה: שום קלטות, שום צילומים. לשרוף. אם כי לקפקא, להבדיל אלפי, זה לא עזר.

+
הדובדבן השלישי הוא חנוך בודין, תואם טרומפלדור של הישרדות (אתי אברמוב). מאחר שאני לא בקיאה בתוככי ותככי התוכנית, אני לא יודעת אם טמונות בה דרמות ואו ספינים או מה.



גיליון צה"ל מיוחד (מעריב, עורך: יעוז סבר)

2895

אני מתקשה לקרוא גיליונות מלחמתיים, צבאיים, צה"ליים. זה מה שיש למוסף יום כיפור להציע? עוד תזכורת לקיום המיליטנטי שלנו?
זה לא העיסוק היומיומי פה? עוד קצין בכיר מתראיין ומטנף על הצבא/משבח את הצבא/מזכיר שאנחנו צודקים/מזכיר שהוא צודק וכולם טועים/ וכנהלאה?
חצי מהגיליון הוא פרויקט "הקרב ששינה את חיי" (מהרמטכ"ל, שכבר הוזכר אתמול, ועד מפקד המכללות, אלוף גרשון הכהן).
בהמשך: ארבעה מתגייסים לגבעתי, לאורך המסלול. הלאה: מה צריך לעשות או להיות כדי להפוך לרמטכ"ל.
בכל הכנות, ועם כל ההערכה, מדובר בגליון של במחנה היוצא מנקודת הנחה שכל העם צבא, ושבחג חשבון הנפש או הרוגע או הניסיון לצאת לרגע מהשגרה הקטלנית והבלתי נסבלת, זה הדבר הנכון. מילא, אם זה היה אחד מכמה מוספים (ואם כבר, גיליון כזה מתאים הרבה יותר ליום העצמאות), אבל כמוסף יחיד זו הצהרה מאוד תוקפנית.
איך כותב בן כספית במאמר המסכם את הגיליון? "הצבא הוא הארגון היחידי במדינה שבלעדיו אין מדינה. אם נבטל אותו, נלחץ על כפתור ה-delete ופשוט נעלים אותו, ניעלם יחד איתו. באותו רגע ממש".
אם זה נכון – זה מחריד. ואם לא – נורא שיש מי שחושבים כך.


יום כיפור, המגזין (מעריב, עורך: נעם עינב)

2896


ספילברג עוזר למרכז נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) לתעד את חוויות החיילים שנפלו בשבי (אמיר בוחבוט).
צרות צרורות בכותרות:
"דוקו שוק!"

+

בהמשך יש ראיון עם הורי אמיר בלחסן, הילד על סקייטבורד שנדרס (טל אריאל אמיר),
וראיון מקלטות עבר של שרית פוקס עם יוסי בנאי לספר שכתבה במשך עשור (ויצא בשנה שעברה) על נסים אלוני, נמר בוער.
הלאה – כתבה על התיכוניסטים ושפת האינטרנט, וכמו שכבר ציינתי אתמול, על אנשים שעיניהם בצבעים שונים.
בקיצור, תמהיל אקלקטי, שאין בו קו מנחה.


חטאי התקשורת
אסתר הרצוג טוענת שכו-לם חטאו לאם המואשמת בהרעבה ושפכו את דמה. למעשה הרצוג כופרת, ולא מהיום, בקיומה של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. אלא שטיעוניה מתערבבים אחד בשני, חלקם קשורים לעניין, חלקם ממש לא.
נכון, התקשורת אשמה בפרסום תמונת המוזלמן של הילד. נכון, התקשורת אשמה בפרסום כותרות "האם המרעיבה", בדיוק כמו בפרסום כותרות "מבתר הגופות", עוד בטרם הורשע מישהו.
אבל הרצוג מאשימה את כל רשויות הרווחה בניצול האמהות המוחלשות, ומשומה מתעלמת לחלוטין מכל הילדים שסבלו וסובלים מהתעללות, שאלמלא הרשויות (שלעתים קרובות פועלות מאוחר מדי) היו מוצאים את מותם, או ניזוקים ללא תקנה.
שהרי, אם ניקח לדוגמא את רוז פיזאם, שבגלל מצבה המיוחד נפלה בין כל הכיסאות, אולי, אם הרשויות היו מודעות לקיומה היו חייה ניצלים?

+

+
עומר כרמון מסביר בבלוג שלו שהמאמר של עמירם ברקת על אי סיקור גילוי בית הכנסת היהודי הוא רק תחילת הסיפור וכי האתר בו נמצאו שרידי בית הכנסת נמסר על ידי המדינה בכלל לותיקן להקמת מרכז תיירות נוצרי.
+
+
נרי ליבנה מתארת את תלאותיה במשרדי השירות של חברה סלולרית.
למה היא לא מציינת את שם החברה ואת הסניף בו אירע הפיגוע?
+
+
שרק יסלחו לנו
בצה"ל עדיין בודקים את מותם של 29 מבני משפחת סמוני בעזה בעופרת יצוקה.
הארץ הוא העיתון היחיד בו מוזכרת הפרשה.

+

אריאנה הפינגטון, יומן ישראלי, ההמשך
הפגישה שלה עם שמעון פרס.
+

גלובס
מציע לכל מיני גורמים במשק לבקש סליחה האחד מהשני.
לפחות אין פה קביעות נחרצות ומופרכות על אנשים שהחשבונות ביניהם חוסלו מזמן.


VTV

תיקתקשורת חזרה לעונה חדשה.
ידידיה מאיר
מגיש את פינת ביקורת התקשורת.
בדקה האחרונה (הסב את תשומת לבי: יניב) יוצא המגיש, עמנואל רוזן, נגד הרעיון של לשכת ראש הממשלה להעניק תעודות עיתונאי לבלוגרים.
אומר המגיש: למה שלא ניתן תעודה גם לטוקבקיסטים מנבלי הפה?
+
נכון, טוקבקיסטים יכולים באמת להיות חסרי רסן, אבל מה בינם לבין תעודות עיתונאי לבלוגרים? אני לא חושדת בו שהוא לא יודע מה ההבדל ביניהם, ולכן לא מצליחה להבין מה פשר ההערה הלא רלוונטית הזו.


לחם עבודה
אני חוזרת על כך כמה פעמים בחודש, אבל מה לעשות, זה מעצבן ואין שום שיפור. סתכלו מי עורך את מוספי החגים. ומוספים בכלל. הרוב המכריע הם גברים. בידיעות, רק מוסף אחד (הספרותי) ערכה אישה, העיתונאית הוותיקה מרים קוץ. זהו. כל השאר, גברים. גברים גברים.
+

יחד עם זאת, אפשר לקרוא במעריב ידיעה של אפרת זמר, התוהה: "איך ייתכן שעל אף שאנחנו בשנת 2009 ואף שכשהן מגיעות לבחינה הן משיגות ציונים טובים מאוד, התלמידות בישראל נרתעות מלימודי פיזיקה?"
המפקח על לימודי פיזיקה במש' החינוך, צבי אריכא מסביר לה שהמספר הנמוך "נובע בין היתר מסיבות חברתיות, סביבתיות, שקשורות גם בהורים ובמורים ובהכוונה שלהם".
+

מזל שיש לנו עלה תאנה אחד (ועוד באותו עמוד של הפיזיקלס גירל במעריב): עופרה שטראוס נבחרה למקום ה-12 בדירוג המשפיעות בעסקים בפייננשל טיימס. סבבה אגוזים במילקי, אבל כל עוד גם הרשימות האלו יחולקו לפי נשות ואנשי עסקים, אין לעולם הזה תקומה.
+

ועדיין, מי יסביר למה יש כל כך מעט נשים בתפקידי מפתח בעיתונות?


מח', אמממ, איגיון
2892
עיינו היטב במחוגי השעון המורה של מעריב. בתקווה שהסתדרתם בלעדיו.


חור בראש
זו בשורה משמחת: ייתכן שהיטלר בכלל חי עד לפני איזה 30 שנה בינינו.


לפני פיזור
הלוגו של גוגל מאתמול, לציון חגיגות ה-11 ל-google.
2891

שנ"ט וגמח"ט


אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה אצבעות חג, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

55 תגובות על אצבעות כיפור 27.9.9

  1. רג'ינה ספקטור הגיב:

    סליחה… בענייני נשים בעיתונות – ראי נא את מוסף "ממון" של החג (אנשי עסקים מדברים על אלוהים) – שנערך בידי נשים (והוא גיליון מיוחד, לא "ממון" יומי רגיל ולא ממון ו' רגיל, שגם כך נערכים בידי נשים).

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      נו, זה בדיוק העניין: המוסף נערך ברגיל על ידי יעל דרומי, כך שגם אם זה גיליון מיוחד, והיא ערכה אותו, מה יש לציין פה?
      (למעט העובדה המשמחת שיש למוסף עורכת).

      אהבתי

      • כלכלון הגיב:

        הנה דוגמה מצוינת לפמיניזם עיוור. כל מי שמכיר את יעל דרומי יותר שאין שום דבר משמח בכך שהיא עורכת את המוסף. העובדה שבעינייך זה משמח שיש למוסף עורכת מלמדת בעיקר עלייך (ולא דברים טובים). מה שחשוב זה מה יש לעורך או לעורכת בין האוזניים ולא בין הרגליים. אין זה אומר שנשים לא סובלות מאפלייה, גם באמצעי התקשורת, אבל בין זה ובין שמחה אווילית על כך שיש עורכת בינונית ומטה למוסף ולא עורכת טובה פלוס או עורך טוב פלוס, אין דבר ולא חצי דבר.

        בדיוק האבחנות בגרוש האלו מרחיקות אנשים מהעניינים שכל כך חשוב לך: קידום נשים.

        אהבתי

      • אפרת הגיב:

        לכלכליסט יש עורכת ראשית אשה
        והיה להם גם מוסף יום כיפור נחמד מאד

        אהבתי

    • velvet הגיב:

      למה לחשוב עלי דברים טובים? הגזמת.

      אהבתי

      • כלכלון הגיב:

        אולי תגיבי לעניין פעם אחת לשם שינוי?

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        אפרת – כן, אני יודעת על גלית חמי בכלכליסט, אלא שדיברתי על מוספי החג ואף מניתי את עורכיהם. לא עשיתי סקירה של כל העורכות בעיתונות, ולכן גם לא ציינתי את יעל דרומי.

        אהבתי

    • velvet הגיב:

      מה יש לי להגיב עניינית, אם אתה מתעקש להביע את דעתך השלילית עלי פעמיים?
      1. זה לא אומר דברים טובים עלייך
      2. את לא מגיבה לעניין אף פעם

      מה אתה מצפה לשמוע ממני בדיוק? להתעלם מהעקיצות המיותרות ולהגיד מה?

      ולגופו של עניין:
      לדעתי היא לא עורכת בינונית (ככל שאני מבינה בכלכלה, שזה מעט מאוד).

      אהבתי

      • בת הטוחן - לכלכלון הגיב:

        …פרגוּן, זה מה שתמיד הולך פה חזק בטוקבקים. מעניין מה לך ולדרומי.
        או ליתר דיוק – מה אין לך, ויש לדרומי.

        אהבתי

      • יוסיפון הגיב:

        לבת הטוחן, להרבה מאד אנשים בידיעות כואב שדרומי היא העורכת בממון ולא בגלל שהיא אישה.
        זו בעיקר קינאה.
        (ואני לא יכול לשפוט איכויות)

        אהבתי

      • כלכלון הגיב:

        לדעתך היא לא עורכת בינונית כי מה? כי עבדת איתה? מה מכשיר אותך לדעת שהיא לא עורכת בינונית?
        יש אנשים שעבדו איתה, יש אנשים שעדיין עובדים איתה, יש אנשים שרואים איך היא מפעילה אנשים, איך היא מתייחסת אליהם, יש אנשים שבוחנים את המוצר הסופי שהיא מייצרת על בסיס קבוע.
        אבל כל זה בעינייך לא חשוב כי היא אישה וזה מה שחשוב.
        גם שאר הלקקנים פה, רמת העומק היחידה שהם מסוגלים להגיע אליה היא "מעניין מה אין לך ויש לדרומי" או "אתה מקנא!!" כי שום דבר לא יכול להיות ענייני. לא יכול להיות שהיא בינונית פשוט מכיוון שהיא כזו. הדבר היחיד שאפשרי היא שמישהו מקנא בה ולכן היא בינונית.
        כמה רדידות, כמה שטחיות.

        אהבתי

  2. ani am הגיב:

    הצום עבר מעולה. ככה צום צריך לעבור: מזג אוויר סביר, שכנים שלשם שינוי לא צעקו וספר טוב-שלום אמריקני מאת מרטין אינדיק. ספר של חשבון נפש, דיפלומטיה ובעקיפין גם ספר לתייר הנהנתן.

    האם אנחנו מיליטנטים? בתור מישהי שהעבירה את ימי קדם יום הכיפורים בחברת המאמר an unbearable price: war casualties and warring democracies

    התשובה היא בהחלט. ישראל יצרה כאן גרעין אמהי המהווה תשובה הולמת לאמהות השהידים מעזה. עשיר יותר, משכיל יותר, אבל פנאט לא פחות.

    אהבתי

    • ani am הגיב:

      המאמר הנ"ל נכתב ע"י יגיל לוי.

      ולשאלתך-רזיתי בקילו בדיוק. אכלתי מדורג לפני הצום ואחרי הצום. בשתי הארוחות שמרתי על הקו הפרווה שלא יכביד על הקיבה.

      אהבתי

  3. גלילה יון פדר הגיב:

    מר 'קורא בלי ניקוד' כנראה מצר על כך שלא הוקדש מוסף לסופרים מוכרים לו יותר, כמו רם אורן ויוכי ברנדס. בעיניי המוסף הספרותי של החג היה הדבר הכי לא 'ידיעות אחרונותי' שיש, וטוב שכך. סוף סוף קצת תרבות בים הסחי והרפש של העיתון המדורדר הזה. (ותודה לעורכת המוסף על שלא ביקשה מסמדר שיר לכתוב לה, אחרת היינו צריכים להעביר את הצום עם עוד טקסט מכונן בו היא מעלה זכרונות מכיתה ב' והמורה ברטה/שושנה/בתיה שאמרה לה 'את לא תדעי לקרוא לעולם', ומתוודה שהסופר שהכי השפיע עליה הוא פרנץ קפקא. לא, בעצם סקוט פיצג'רלד. לא, אולי בכלל ניקולאי גוגול)

    אהבתי

    • מהצד הגיב:

      גלילה, לא יפה איך שאת מדברת. לכי בבקשה לפוסט הקודם, ביקורת התקשורת של מעריב, ותקראי את תגובת הקורא בלי ניקוד, ונראה מה תגידי אז.
      ואני מצטרפת לטענתו: אם רוצים למכור את מוסף הספרות גם לאלה שלא שמעו על זבאלד, זה בסדר, אבל שלא יעליבו באותה הזדמנות את אלה שכן, שהם הקוראים העיקריים של המוסף.

      אהבתי

  4. שריונר הגיב:

    עבור לא מעט אנשים במדינה יום כיפור מתקשר ישירות למלחמה ההיא, ואני לא מבין למה כ"כ קשה לך עם הכתבות והתחקירים והמוספים שמופיעים מדי שנה. כי זאת נהייתה מעין מסורת?
    מה לעשות, המלחמה נופלת דווקא על היום הזה, כיפור. אם זה היה קורה בכל יום אחר בשנה סביר להניח שלא היית כותבת על כך מילה אחת רעה.

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      הכל שאלה של מינונים, זה כל מה שאני אומרת.

      אהבתי

      • יונה - כנראה שאלה של גיל הגיב:

        קשה לי לקרוא ולהסכים עם ביקורת על המינון.
        כנראה זו אכן שאלה של גיל. כמו שכתב שריונר, יש כאן (אולי אפילו רוב?) ציבור שמלחמת יום הכיפורים עיצבה והשפיעה על חייו.
        חכו שאנחנו (דור המלחמה)נמות, חכו שיתומי המלחמה הארורה ההיא ימותו ורק אז ניתן יהיה להתחיל לדבר על "מינון".
        מה לעשות…. לפי שעה ליותר מדי אנשים המונח "יום כיפור" זה קודם כל המלחמה ורק אחר כך ההקשר הדתי.

        אהבתי

  5. בעל הכלבלב הגיב:

    "אם זה נכון – זה מחריד. ואם לא – נורא שיש מי שחושבים כך."
    אכן נורא שנותנים לאנשים כמו בן כספית לכתוב את דעותיהם.

    אהבתי

  6. גוגלית הגיב:

    מה זה חגיגות ה-11?

    אהבתי

  7. בשורתה הגיב:

    ב'הארץ' לא היתה כתבה אחת על המלחמה ההיא. אאל"ט זו השנה הראשונה שבה איזשהו עיתון לא מייחד לה מקום בין מוספי כיפור שלו.
    וכך, כמו שמעריב וידיעות זכו לצל"ג ממך (ובצדק), לעיתון הארץ מגיע צל"ש.
    האם יש סיכוי שידיעות ומעריב (במידה ונגזר עליו היום שישרוד את השנה) ילכו בעקבותיו בשנה הבאה?
    לא.

    אהבתי

    • אר-דקו הגיב:

      מעניין…
      שבזמן שאתה מעניק פה צל"ש ל"הארץ" – ישנם לא מעט ישראלים שהיו חושבים שהעיתון המנותק הזה נפל על ראשו, מאותה סיבה בדיוק.
      איך כתב פה מישהו רק תמול-שלשום?
      מה זה כבר 2,700 הרוגים.

      אהבתי

      • אגב הגיב:

        אין זה נכון שהארץ לא פירסם דבר על מלחמת יום כיפור. ולכן גם אין צורך בהתקפה הזאת. יש מאמר מאיר עיניים של גדעון לוי על שירותו הצבאי בסיני במלחמה.

        אהבתי

    • 73 הגיב:

      כבר כתבתי על זה בפוסט הקודם, מה לאש"ף ונציגיו בישראל(הארץ) ול"מלחמת אוקטובר"?
      מה הקשר בין עיתון ה"ארץ"(שלא שייך לארץ), שכמו דבורית חושב שלכתוב על מלחמה וצבא זה מליטאריזם, לא איזה אוסף אנשים שמקריב את חייו למען דבוריות ובשורתות וגלווים(גידון לוים), שיוכלו לכתוב עד כמה אנחנו "מליטריסטים", כי כותבים בעיתון על "שארית הפליטה" שעדיין משרתת בצה"ל.
      שלא לדבר על אלפי משפחות שכ3000מבניהן סיימו את חייהם, ואת חייהן בכיפור 73..
      אולי בכל זאת שווה להגיד מילה על זה?
      סתם בשביל שצעירים שחיים בארץ ידעו שפעם היו פה כל מיני דברים חוץ מריקנות ואמריקנות, והערצה לאיזה כושי מנותח, ומה התלאמריקאים חושבים עליו.
      מישהו(איזה אלוף מליטריסט) אמר שיש סיכוי ש"בעופרת" הבאה יפגעו בת"א ,אני כבר אגיד להם באיזה רחוב.

      אהבתי

  8. שתי הערות הגיב:

    1. אם לדייק: העיתון עם הכי הרבה מלים היה הארץ, לא ידיעות, כי שלושה מהמוספים שלו היו על עמודי ברודשיט (מוסף כיפור של בני מר + גלריה כיפור + תרבות וספרות)ורק שני המוספים הנוספים (ספורט ודה מארקר) היו על טבלואיד. אבל ביחס מחיר למלים, אכן ידיעות היה הכי כדאי, כי הארץ יותר יקר.

    2. צר לי להשבית את השמחה, אבל המאמר של דוד גרוסמן על ברונו שולץ הוא בסך הכל תרגום של מאמר שגרוסמן כתב לפני חצי שנה לניו יורקר:
    http://www.newyorker.com/reporting/2009/06/08/090608fa_fact_grossman

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      אכן, פורסם בניו יורקר
      זה כתוב בסוף המאמר בעיתון המודפס וכן בשורה השלישית בדבריו של אסקלנטה בפוסט הזה

      אהבתי

      • אר-דקו הגיב:

        ומה "משבית שמחה" בכך שהמאמר של גרוסמן הוא "בסך הכל" תרגום מהניו יורקר?
        אילולא פורסם גם ב"ידיעות" – לא הייתי נחשפת בכלל למאמר המצוין הזה.

        אהבתי

  9. קורא בלי ניקוד הגיב:

    זה ממש לא עניין של "מי-לא-מכיר-פחחח".

    את יודעת דבורית, יש מאות ואלפי אנשים שלא יודעים מה זה בלוג. האם נשמע לך הגיוני שבכתבה על בלוגים כותרת המשנה תהיה "עבור רובכם זה מושג לא קיים, אבל למעשה ה"בלוג" עמנו ועוד איך!".

    והאם זה היה מפתה אותך לקרוא?

    מוסף ספרים אמור להיות מיועד לקוראי ספרים. כותרת המשנה הזו פשוט מגוחכת. והיא זו שמדרגת את רמת ההיכרות עם סופרים, לא אני. נקודת המוצא צריכה להיות שפשוט מדברים על הסופרים בלי לדרג אותם. הקורא הממוצע מכיר או ישמח להכיר.

    אהבתי

  10. בינת צדיק הגיב:

    מעריב ממשיך עם הקו הסופר ימני מיליטריסטי מביך. קשה להאמין שאפשר להתדרדר ככה בתוך כמה שבועות אבל זה קורה. המוסף הספרותי של ידיעות מביך לא פחות. גרוסמן כבר כתב ודיבר בלי סוף על ברונו שולץ והי, אנחנו כה מאושרים שסרנה מקבל ביקורת טובה מזבאלד או איך שלא קוראים לו, רק בשביל זה הכל היה שווה. דרך אגב, מישהו קרא פעם ספר של סרנה? שיקום ויעיד כמה טובים ספריו.במילה אחת זה נקרא פלצנות, בשתי מלים זה נקרא סתם שעמום.

    אהבתי

    • בת הטוחן הגיב:

      …פרגוּן, זה מה שתמיד הולך פה חזק בטוקבקים. מעניין מה לך ולסרנה.

      אהבתי

    • שן בינה הגיב:

      למר בינת צדיק היקר באדם: לא זבאלד המליץ על סרנה, אלא עיתונאי כלשהו השווה ביניהם כשיצא ספר של סרנה בחו"ל. וכן, קראתי שניים מספריו של סרנה: שיטפון, יד ענוגה(זה האחרון נדמה לי). שיטפון היה מעולה, יד ענוגה זה עניין של טעם. והוא גם כתב את הביוגרפיה של יונה וולך, ששום מחקר על יונה, משיעור ספרות בתיכון ועד הספר המדובר של נסים קלדרון על הרוק הישראלי לא היו קיימים בלעדיה. יאללא, יש לך הרבה חומר להשלים.

      אהבתי

    • 73 הגיב:

      "סופר ימני מילטריסטי"? לא פחות!!!
      מה ההפך ד"א? סופר סמולני ….?

      אהבתי

  11. רבקולית הגיב:

    "read his lips: סגן הרמטכ”ל, אלוף דן הראל אומר (אריאלה רינגל-הופמן, אלכס פישמן): “נכון להיום, 27 בספטמבר 2009, אין איום קיומי על מדינת ישראל”."

    כן, והניילונים והדבק יגנו עלינו מראש חץ כימי.

    read his lips זו הגדרה מדויקת 🙂

    אהבתי

    • רבקולית הגיב:

      "אני מוסיפה לצוואה שלי את ההוראה הבאה: שום קלטות, שום צילומים. לשרוף. אם כי לקפקא, להבדיל אלפי, זה לא עזר."

      כפרה, אי אפשר לשרוף את האינטרנט :~)

      אהבתי

    • 73 הגיב:

      "אין איום קיומי מהאירנים" יש איום קיומי מהמתקראים יהודים, ומכנים אותנו "מליטריסטים". מכחישי מלחמת יום כיפור לא פחות גרועים ממכחישי השואה,(בעיני יותר!)

      אהבתי

  12. אריאל הגיב:

    איך שכחת את שמחת תורה?
    לא הכנת בגן דגל עם תפוח?

    אהבתי

  13. יוסיפון הגיב:

    הג' פנים: אסתר הרצוג טוען

    10x :V

    אהבתי

    • יוסיפון הגיב:

      קשה לראות כשאת מגיבה בתוך התגובה.

      יותר חשובף עכשיו נוספו שורות קוד (מהקוד שבו כתוב העמוד) מתחת לחנוך בודין ומעל לסריקת השער של "מעריב לה-מילטר"

      אהבתי

  14. יניב הגיב:

    אגב, סתם תהיה, האם העובדה ששלושה מהמראויינים במוסף החג (הרכילותי והגרוע) של ממון הם טייסים לשעבר היא מקרית?
    האם לראיון עם עופר גלזר יש ערך חיובי כלשהו שמצדיק את הערכים השליליים שנלווים אליו?

    אהבתי

    • בת הטוחן הגיב:

      מעניין… אני קראתי את המוסף הכלכלי הגרוע לחג, וחשבתי שהוא לא רע בכלל. במיוחד הראיון עם קובי ריכטר.
      אבל היי (כמו שנהוג לכתוב כאן) – אני הרי חולה על הצל של התחת של יעל דרומי.

      אהבתי

  15. יוסיפון הגיב:

    המוסף המילטרסטי של מעריב. לחלקנו כתבות וידיעות הצבא ובטחון (צו"ב) הן הלחם וחמאה של העיתון.
    אני עוד זוכר ימים, מאד לא רחוקים, שלכל עיתון היו שני כתבים צבאיים ושני פרשנים (למעריב היו אפילו שלושה כתבים).
    לצערי המוסף של מעריב לא ממש מציב סטנדרטים גבוהים.
    הראיון עם אייזנברג עזר לי להרדם בין התפילות.
    ה"קרב ששינה את החיים" של הקצינים שרוייאנו היה צפוי וכך גם הטקסט. אם היו קצת מושכים את הקצינים ליותר ביקורת על הגוף שבו הם משרתים יכול להיות שיאיר גולן ורונצקי היו מספקים איזה שביב של ריגוש.
    הסיפור המעניין היחיד הוא של קמל"ר, תא"ל שוקי בן-ענת, מחוויותיו כטנקיסט בלי הכשרה בקרבות יו"כ ברמת הגולן. בן-ענת לא נחשף עד היום וחבל שלא נתנו לו יותר מקום. במעט שהוקצה לו הוא מספר על שלוש חוויות מרגשות ומוסיף "המשך הלילה עבר בלחימה מטורפת".
    אניגמה קטנה שמוסיפה למתח היא העדר סימנים מזהים ליחידה שאליה היה שייך בן-ענת במלחמה (בשליפה מהזכרון זו צריכה להיות פלוגה ט' טייגר של המ"פ זמיר מגדוד 77 של חטיבה 7) וגיחוך קל מעלה הטעות בעריכה "אינדיאנה" במקום "סינדיאנה".

    אחרי הסיפורים האישיים מגיעה כתבה (די מיותרת) על חוויות איימים תחת משטר חומייני באירן. לא ממש קשורה למוסף הזה.
    כתבה שזוכה לכותרת "חשיפה" מספרת את סיפורום של מוצב זרזיר מיד לאחר מלחמת יו"כ שם התחברו צנחני המילואים מהפלוגה של גדעון שמיר עם חיילי הקומנדו המצרים. יחסי הקירבה בין החיילים כבר התפרסמו בזמן אמת בכתבה ביומן של הערוץ הראשון. הייתי יכול לחיות עם הכותרת "חשיפה" אם כתבת היומן לא הייתה מוזכרת במעריב. אגב, הסיפור הועלה מחדש ב93 לקראת גיוסו של הבן של גדעון שמיר ליחידה מיוחדת. הכתבה מהיומן שודרה מחדש במסגרת תוכנית ספיישל גדולה שהוקדשה לגיוס אוגוסט 93. גדעון שמיר גם סיפק לה פרשנות נוספת.
    מיד אחרי הכתבה על גדעון שמיר, תושב אלקנה, צץ עוד תושב אלקנה בכתבה שבעמוד הבא (באלקנה פחות מ4,000 תושבים).
    צביקי קנדל הוא אחד מארבעה מתגייסים לגבעתי שאמיר בוחבוט ליווה מאז אוגוסט האחרון בכתבה עמוסת קלישאות. לגמרי כתבה של במחנה.
    פרוייקט: מהן התחנות שכדאי לעבור אם תרצה להיות רמטכ"ל?
    הפרוייקט הזה כבר פורסם בעבר לפחות פעם אחת בכל אחד מהעיתונים הבאים: במחנה, ידיעות, מעריב, במחנה ו… מעריב.
    סלנג – כמובן עם רוביק רוזנטל. אין חידושים אבל אפשר לסמן V על המשבצת הזו.
    וOMG תוכן שיווקי פרופר של מפעל הפיס(עמ' 36). אני לא מכיר את מרב לונדנר. מגיגול נראה שהיא עיתונאית ולא "גד בירון" או ג. יפית.
    אני מקווה שהיא נפלה לבור הזה בתמימות.
    אם ה"כתבה" על המלגות של מפעל הפיס לא הייתה מלווה בפירסום צמוד בעמוד שממול, ניחא.
    לבן כספית אני בוחר לא להתייחס. אולי אני אסביר את חוסר היחס כשאכתוב משהו על כתב הפלסתר שכספית פרסם בסופשבוע האחרון על עוזי ארד.

    אהבתי

  16. יעלי הגיב:

    תיק תקשורת חזרה כבר לפני שבועיים, ומקומו של יאיר גרבוז בפינתו המצוינת לא נפקד.
    לא הובן בתכנית האם פינתו של ידידיה מאיר היא שבועית או דו שבועית או בכלל.

    אהבתי

  17. לילי ט הגיב:

    שלוש שנים אני עוקבת אחריך ותוהה: איך את יכולה לשאת את כל העניין של הרוע הוירטואלי הזה, רציתי לומר לך, דווקא במוצאי יום כיפור, שאת אחת הנשים הכי אמיצות שאני מכירה. כפרה עלייך שאת יכולה לשאת באומץ ובראש מורם את כל העניין הזה.

    הנה אחת המתנות הנפלאות שאני קיבלתי מאז "נתנה תוקף קדושת היום":

    "כל ההצטעצעויות המילוליות והסגנוניות המעיקות והטורדניות, הניסיונות הבלתי-פוסקים לנפנף בעוד דאחקה משתדלת להשפיץ, בעוד משחקון-מילים, בעוד ערסוואת-פואטיות, כתיבה פירוטכנית משפריצה חכמנות, לכאורה מתענגת על עצמה ומשעשעת בעיני עצמה, בעוד ועוד גיבובים של התחכמות על התחכמות על התחכמות על התחכמות—כל זה מקשה על התייחסות לתוכן (שבחלקו דווקא התעניינתי), ובעיקר עומד בניגוד צורם מאוד ללב העניין, וגם, קרוב לוודאי ולמרבה הצער, למה שבליבך. את מעידה על כתיבתך כאן שהיא "נוקדנית וקנטרנית ומתישה וטהרנית", ומתנצלת על ש"חפרת". היא באמת קנטרנית ומתישה, אם כי לא מצאתי בה בעיה של נוקדנות, בטח לא של טהרנות, והבעיה אינה ב"חפירה", במובן של אריכות ופרטנות. הבעיה היא שסגנון הקיש-קיש-קריא הניאו-ג'ורנליסטי והפסיאודו-מגניביסטי הזה מציג את דברייך כמשחק שטחי ופוזאי של התנאות—מה שנקרא בסלנג פשוט "עשיית דאווינים"—שלך הרבה יותר מאשר כדברי-אמת משמעותיים מלב אל לב. זה אינו ראוי לכבוד האמנות והשירים, וכאמור, כנראה גם לא למשמעות של הדברים מבחינתך ולמה שבשמו ולמענו באת."

    אין מה לומר, כמה ענוג.

    אהבתי

  18. אסקלנטה הגיב:

    סחתיין על הסיכום עם כל הלינקים!

    אהבתי

  19. גל, לוס אנג'לס הגיב:

    דבורית יקרה

    i so very doubt ???

    לא שמעתי זאת מימי באמריקה, ואני כאן כבר 20 שנה ודי אמון על נפלאות השפה, גם זו שאינה פוליטיקלי-קורקט.

    יושוו לאלתר הסטנדרטים הלשוניים בשתי השפות!

    חג שמח וישיבה נינוחה בסוכתך (אפשר להיות אושפיזין תורן?)

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      אני לא זוכרת מתי שמעתי את זה לראשונה, אבל זה מאוד הצחיק אותי, ומאוד מתאים לעברית המאונגלזת או לאנגלית המעוברתת

      וכן, בטח שאפשר להיות אושפיזין תורן/קבוע, מה שתרצה

      אהבתי

  20. קראקובסקי הגיב:

    I so doubt? אנא, וולווט, זהי היכן יתרונותיך והיצמדי אליהם. תחביר אנגלית, למרבה הצער, כנראה איננו אחד מהם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s