הביקורת הראשונה על לאונרד כהן: בכיתי/ פוסט אורח

טל (טרף קל) רוזנברג הרים את הכפפה וכתב על ההופעה של לאונרד כהן הערב באיצטדיון רמת גן.
—

חמישי, 13:30.
באבחת מקלדת הבטחתי שאכתוב על ההופעה, אבל כמה דקות אחרי מתן ההבטחה, והספק מכה בי. מי אני בכלל שאכתוב על לאונרד כהן? מה אני כבר מבין במוזיקה? מה אני יודע על כהן מלבד מה שידוע לכל? כמה טוב אני מכיר את הרפרטואר שלו, וכמה זמן עבר מאז ששמעתי שיר שלו מתוך בחירה? והפחד הכי גדול – מה יקרה אם אתאכזב?
—————

שישי, 0:20. כשעה אחרי ההופעה. שלוש שעות של הופעה. מנסה לנשום. מנסה לכתוב.
לא ציפיתי לטלטלה הרגשית שאעבור בערב הזה. עם כל ההופעות שראיתי בימי חיי ועם כל ההופעות שראיתי רק בקיץ הזה, לרגע לא חשבתי שזה ייגע בי ככה.

בביקורות שיופיעו בעיתונים מחר בטח יהיה כתוב על האנשים שנתקעו בתור ענק בחוץ ולא הספיקו להיכנס בזמן לתחילה ההופעה, והיו לא מעט כאלה. בטח יכתבו קצת על נותני החסות, או על המשקאות במחיר המופקע. או על ההתייחסויות הפוליטיות. מישהו יכתוב על הבלגאן שהיה בפנים במציאת המקומות. אחר יכתוב משהו על סדר השירים, או על התרגום ועל ההדרנים וכל זה. נשאיר את כל זה לעיתונים, זו לא המהות.
סביר להניח שמתישהו, מישהו מלבדי יכתוב שכהן "ריגש את הקהל". כי אי אפשר שלא. וכי זה נכון. לאונרד כהן בהחלט ריגש את הקהל. אבל מה זה בכלל אומר לרגש את הקהל?

"העיקר הכוונה" הוא ביטוי נפוץ. לרוב משתמשים בו בשביל לתאר מצב שבו משהו לא צלח. קנו לכם מתנה זוועתית, בישלו לכם מרק דלוח – העיקר הכוונה. חשבתי על זה כשישבתי בקהל והסתכלתי על כהן שר, בכוונה מלאה, כאילו כל שיר הוא תפילה. מתכוון לכל מילה. מעלה באוב בכל שיר את זכרונות הכתיבה ושוזר בתוכם זכרונות אחרים.

והכוונה הזו שלו סיפקה לי את המפתח. את היכולת להרגיש את העצב הזה שלו, אבל גם את השמחה העצומה וגם את התמימות והשעשוע, הילדותי כמעט, שעולים שוב ושוב לאורך כל הערב. הוא מחייך כמו ילד, ומדלג אל מחוץ לבמה כמו ילד, ומדלג בחזרה ומקבל בלי יומרה או צביעות את אהבת הקהל. ויש משהו מאוד נקי ומחמם ומנחם בלראות אותו ככה. בערוב ימיו, שלם ושליו, שמח ורגוע, אוהב ואסיר תודה. באמת אסיר תודה על כל אחד ואחד מהאנשים האלו שעומדים מולו, מוחאים כפיים ומסרבים ללכת.

אז מה זה אומר "ריגש את הקהל"?
זה אומר שבעומק של כשעתיים מתחילת ההופעה, במרחק של 60 שורות מהבמה וקצת יותר מ-40 שנה ביני לבינו, מצאתי את עצמי באמצע Famous blue raincoat, עומד ובוכה. לא משתנק, לא "דמעות חנקו את גרוני", לא דמעה שקטה על הלחי או משהו כזה. בוכה. ממש בוכה. בוכה לאורך, לעומק ולרוחב. בוכה מעצב ומשמחה. בוכה מחמלה ומאהבה. בוכה על זמן שעבר וזמן שנשאר. בוכה על חברים שהיו והלכו. ועל חברים שישנם. בוכה על כל האהבות שאהבתי ואלו שאני אוהב עכשיו. בוכה. בכי קטן ופרטי ואישי ומשחרר. ככה סתם, לבד, לצד זוגתי, כשסביבי חמישים אלף איש ואישה. וזקן אחד מלא חמלה על הבמה בין בית לפזמון מזכיר לי שהטרגדיות הקטנות והאישיות של כל אחד ואחד מאיתנו לא באמת גדולות כמו שנדמה לפעמים.

כהן הזכיר לי שאני אדם קטן ופגום. שאני אוכל יותר מדי ושותה יותר מדי. שאני נוטה לכעס ומרירות. שאני לא אומר מספיק תודה ולא מזכיר לאנשים שאני אוהב שאני אוהב אותם. כהן נתן לי לרגע הצצה אל האדם שהייתי רוצה להיות. ופתאום, ממרחק של 60 שורות וקצת יותר מ-40 שנה, הרגשתי משהו.
הרגשתי שבסוף באמת הכל יהיה בסדר. וזה מרגש.

כנראה לא אראה אותו שוב בהופעה. ההופעה בארץ היתה, כמדומני, האחרונה בסיבוב, ובגילו, מי יודע אם יהיה עוד אחד. אני שמח שהייתי. כרגע קשה לי להאמין שאצליח לחוות משהו דומה בהופעה אחרת של מישהו אחר. מי שלא היה, פספס חוויה עצומה. מי שהיה ולא הרגיש, פספס אף יותר.
טל רוזנברג

——
ואם במקרה אינכם מעודכנים מאתמול בערב:

פנאי פלוס מחרחר ריב ביני לבין רענן
+
אתר הקולנוע הוותיק עין הדג בסכנת סגירה