הביקורת הראשונה על לאונרד כהן: בכיתי/ פוסט אורח

טל (טרף קל) רוזנברג הרים את הכפפה וכתב על ההופעה של לאונרד כהן הערב באיצטדיון רמת גן.

חמישי, 13:30.
באבחת מקלדת הבטחתי שאכתוב על ההופעה, אבל כמה דקות אחרי מתן ההבטחה, והספק מכה בי. מי אני בכלל שאכתוב על לאונרד כהן? מה אני כבר מבין במוזיקה? מה אני יודע על כהן מלבד מה שידוע לכל? כמה טוב אני מכיר את הרפרטואר שלו, וכמה זמן עבר מאז ששמעתי שיר שלו מתוך בחירה? והפחד הכי גדול – מה יקרה אם אתאכזב?
—————

שישי, 0:20. כשעה אחרי ההופעה. שלוש שעות של הופעה. מנסה לנשום. מנסה לכתוב.
לא ציפיתי לטלטלה הרגשית שאעבור בערב הזה. עם כל ההופעות שראיתי בימי חיי ועם כל ההופעות שראיתי רק בקיץ הזה, לרגע לא חשבתי שזה ייגע בי ככה.



leon



בביקורות שיופיעו בעיתונים מחר בטח יהיה כתוב על האנשים שנתקעו בתור ענק בחוץ ולא הספיקו להיכנס בזמן לתחילה ההופעה, והיו לא מעט כאלה. בטח יכתבו קצת על נותני החסות, או על המשקאות במחיר המופקע. או על ההתייחסויות הפוליטיות. מישהו יכתוב על הבלגאן שהיה בפנים במציאת המקומות. אחר יכתוב משהו על סדר השירים, או על התרגום ועל ההדרנים וכל זה. נשאיר את כל זה לעיתונים, זו לא המהות.
סביר להניח שמתישהו, מישהו מלבדי יכתוב שכהן "ריגש את הקהל". כי אי אפשר שלא. וכי זה נכון. לאונרד כהן בהחלט ריגש את הקהל. אבל מה זה בכלל אומר לרגש את הקהל?


"העיקר הכוונה" הוא ביטוי נפוץ. לרוב משתמשים בו בשביל לתאר מצב שבו משהו לא צלח. קנו לכם מתנה זוועתית, בישלו לכם מרק דלוח – העיקר הכוונה. חשבתי על זה כשישבתי בקהל והסתכלתי על כהן שר, בכוונה מלאה, כאילו כל שיר הוא תפילה. מתכוון לכל מילה. מעלה באוב בכל שיר את זכרונות הכתיבה ושוזר בתוכם זכרונות אחרים.


והכוונה הזו שלו סיפקה לי את המפתח. את היכולת להרגיש את העצב הזה שלו, אבל גם את השמחה העצומה וגם את התמימות והשעשוע, הילדותי כמעט, שעולים שוב ושוב לאורך כל הערב. הוא מחייך כמו ילד, ומדלג אל מחוץ לבמה כמו ילד, ומדלג בחזרה ומקבל בלי יומרה או צביעות את אהבת הקהל. ויש משהו מאוד נקי ומחמם ומנחם בלראות אותו ככה. בערוב ימיו, שלם ושליו, שמח ורגוע, אוהב ואסיר תודה. באמת אסיר תודה על כל אחד ואחד מהאנשים האלו שעומדים מולו, מוחאים כפיים ומסרבים ללכת.


אז מה זה אומר "ריגש את הקהל"?
זה אומר שבעומק של כשעתיים מתחילת ההופעה, במרחק של 60 שורות מהבמה וקצת יותר מ-40 שנה ביני לבינו, מצאתי את עצמי באמצע Famous blue raincoat, עומד ובוכה. לא משתנק, לא "דמעות חנקו את גרוני", לא דמעה שקטה על הלחי או משהו כזה. בוכה. ממש בוכה. בוכה לאורך, לעומק ולרוחב. בוכה מעצב ומשמחה. בוכה מחמלה ומאהבה. בוכה על זמן שעבר וזמן שנשאר. בוכה על חברים שהיו והלכו. ועל חברים שישנם. בוכה על כל האהבות שאהבתי ואלו שאני אוהב עכשיו. בוכה. בכי קטן ופרטי ואישי ומשחרר. ככה סתם, לבד, לצד זוגתי, כשסביבי חמישים אלף איש ואישה. וזקן אחד מלא חמלה על הבמה בין בית לפזמון מזכיר לי שהטרגדיות הקטנות והאישיות של כל אחד ואחד מאיתנו לא באמת גדולות כמו שנדמה לפעמים.


כהן הזכיר לי שאני אדם קטן ופגום. שאני אוכל יותר מדי ושותה יותר מדי. שאני נוטה לכעס ומרירות. שאני לא אומר מספיק תודה ולא מזכיר לאנשים שאני אוהב שאני אוהב אותם. כהן נתן לי לרגע הצצה אל האדם שהייתי רוצה להיות. ופתאום, ממרחק של 60 שורות וקצת יותר מ-40 שנה, הרגשתי משהו.
הרגשתי שבסוף באמת הכל יהיה בסדר. וזה מרגש.


כנראה לא אראה אותו שוב בהופעה. ההופעה בארץ היתה, כמדומני, האחרונה בסיבוב, ובגילו, מי יודע אם יהיה עוד אחד. אני שמח שהייתי. כרגע קשה לי להאמין שאצליח לחוות משהו דומה בהופעה אחרת של מישהו אחר. מי שלא היה, פספס חוויה עצומה. מי שהיה ולא הרגיש, פספס אף יותר.
טל רוזנברג

——
ואם במקרה אינכם מעודכנים מאתמול בערב:

פנאי פלוס מחרחר ריב ביני לבין רענן
+
אתר הקולנוע הוותיק עין הדג בסכנת סגירה

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוסט אורח, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

31 תגובות על הביקורת הראשונה על לאונרד כהן: בכיתי/ פוסט אורח

  1. כרמל הגיב:

    מאד מרגש, טל. יופי של ביקורת. זו באמת המהות וזו גדולה של אמן שמעטים מסוגלים לה.

    אהבתי

  2. יוסיפון הגיב:

    מרגש.

    אהבתי

  3. עדו הגיב:

    לקח לי בערך חצי שנה למצוא ולהגיע לבלוג שלך, אבל זה כנראה "פאק" שלי….

    אהבתי

  4. איל הגיב:

    עכשיו אני בוכה, שלא יכולתי להיות שם.

    אהבתי

  5. אורית הגיב:

    יופי של ביקורת. והאהבה שלו מדבקת, אני לא זוכרת באיזה מההופעות שראיתי לאחרונה יכולתי להשאיר את הפאסון בחניה ולחייך ככה לזרים מעלי ומתחתי ששרו איתו בגרון ניחר.

    אהבתי

  6. טליק הגיב:

    וואו,אפשר לקחת את הפוסט לדף הראשי של ישרא? בשים לב שבמקור אתה "משלנו" ..?

    אהבתי

  7. טליק הגיב:

    טוב,עכשיו כשאני חושב על זה זה קצת מסובך לעלות פוסט מכאן לשם
    אבל המלצתי

    אהבתי

  8. מה זה משנה הגיב:

    יופי של מלים, טל. התרגשתי לקרוא, ואין כמו הופעה טובה לשחרר כל מיני דברים תקועים.

    ודבורית, אי אפשר היה להשאיר את הטקסט של טל כמו שהוא, בלי להעלות נספחים מפוסטים קודמים? בכוח שנקרא על הטיפשות של פ"פ, או על הדגיגונים שסוגרים ת'בסטה? לא קשור, זה הכל. למה בכוח. לא קשה למצוא פוסטים קומה אחת למטה.

    אהבתי

  9. טליק 1 הגיב:

    הלו, יש כאן עוד טליקים?
    בלגאן.
    (ח"ש)

    אהבתי

  10. חגית הגיב:

    אכן צודק. היה מרגש, מקסים, נוסטלגי וכל מילה נוספת רק תגרע. ואתה תארת מקסים. גם אתה מרגש 🙂

    לא יודעת לגבי כל התקלות… אנחנו באנו בשבע. מצאנו את מקומנו מאוד מהר, לא נדחפו לנו ולא עכבו אותנו. ב19:45 ההופעה התחילה כמתוכנן. אושר צרוף. שנמשך מעל 3 שעות.

    אה, ועוד דבר- איזו ענווה יש לאיש הזה. כמה יש (לי) עוד ללמוד… השראה.

    אהבתי

  11. רבקולית הגיב:

    אני מתחילה להתחרט שלא הלכתי.

    אהבתי

  12. גירית מצוייה הגיב:

    אחלה פוסט. תודה.

    אהבתי

  13. ג'וליאנה הגיב:

    כתבת כל כך יפה את מה שהרגשתי בהופעה שלו במדריד. אמן גדול ואדם גדול.

    (ובכל זאת בהופעה במדריד הקהל היה יותר אנמי ממה שתיארת פה. לא שרו איתו את השירים.)

    אהבתי

  14. תמי הגיב:

    איזה תיאור מדויק. תודה לך ותודה לו.

    אהבתי

  15. קלקלניתוש הגיב:

    מה עם חזרה לשגרה?

    אהבתי

  16. YonatanW הגיב:

    פסקה אחרונה שורה שנייה, יש לכתוב "תהיה"

    אהבתי

  17. באיחור קל, רק רציתי לומר תודה על התגובות החמות. תודה.

    אהבתי

  18. שושי הגיב:

    טל, אולי בגילך הוא עוד לא היה כזה.

    אהבתי

  19. יניבל1 הגיב:

    למה את לא מעלה פוסט על מדורי סוף השבוע ?
    רק אל תגידי לי שבשלג לא נותנים לא נותנים להעלות פוסטים בשבת :-/

    אהבתי

  20. פינגבאק: orangetime | אצבעות שחורות 25.9.9 | Velvet Underground

  21. לי לסטר הגיב:

    ביקורת מדהימה. כתיבה משובחת, טל. באמת יוצא דופן. גם אני הרגשתי כך. השיא, באופן מפתיע מבחינתי היה כשהאחיות ווב שרו את if it be your will (שאני הייתי מתרגם "אם יהא רצונן מלפניך"). ליאונרד עמד דומם מימינן, מחבק את המיקרופון ומלווה אותן בשפתיו במילות השיר, עיניו עצומות, כאילו זה עתה סיים ללמדן אותו. כאילו הן בנותיו והוא מפקיד בידיהן לפיד תפילה. את הבייבי שלו. ואני הרגשתי שבעצם, ממרומי גילו בצירוף העובדה שהקדיש את המופע כולו (לכל עניין ודבר) לזולתו, שאני אחד מאותם ילדים שלהם הוא מבקש להעניק את שירו. הצמרמורת שטיפסה בגבי אל מרגלות ראשי הפכה במהירות לליטוף חם – והתחלתי לשיר עימן. זה היה השיא עבורי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s