את המכתב לרון מיברג שעוזב את מעריב כתבתי בראשית השבוע שעבר.
אמש הגיב מיברג בטוקבק באצבעות.
"באיחור קראתי את מכתבך אלי. אילו הייתי צעיר יותר, הייתי שוגה ומחפש היכן לכתוב בפירוט ניכר את הסיבות הרבות והמגוונות שהביאו לעזיבתי את מעריב. אבל העיתון אינו זקוק כעת למי שיוציא את דיבתו רעה.
באשר לי, אני חושש שמן הסתם את צודקת. ממש בימים אלה מנסים ילדי להסביר לי בלוג מהו ואף להקים לי אחד, אבל אין הדבר עומד בסתירה, ולצערי אינו מרגיע, את החשש הקיומי, האמיתי, מהיכן תבוא המשכורת הבאה. כמי שכל חייו הבוגרים השתכר מכתיבה, אף בלוג, מרתק והרפתקני כשם יהיה, לא ירגיע את חששו של גבר בן 55 שאין לו יותר מהיכן להביא כסף הביתה.
אם האימה היא אם ההמצאה, הרי שאת יכולה לצפות ממני למצוא תרופה לסרטן. בכל מקרה, רציתי רק להעיר כי מכתבך היה מקרה נדיר יחסית בעיתונות הישראלית שמחברו/ה כתבו באמפטיה נטולת זדון".
רון מיברג
ולווט אנדרגראונד ארכיון 
מזל טוב! מברוק! קולולולו! נקווה שיחזיק מעמד.
והנה ראיון מעניין עם מיברג, כולל תובנות על העיתונות בארץ:
"מתי החליטו שאין מקום בעיתונות לכתבות שהן יותר מ-3,000 מילה? מתי זה קרה? אני מניח שאני הייתי בתרדמת, בקומה, אבל מתי זה קרה? מי החליט? על איזה רקע? כל הדברים האלה הם לא ברורים. זו מין שרשרת של החלטות ואירועים. למה העיתונות, כשהיא צריכה להתבצר מול האינטרנט ומול ערוץ 2, עושה את זה מתוך סגידה לערוץ 2, בחיקוי המקצב של הערוץ ושל האינטרנט? למה העיתונות לא השכילה להבין שכל מה שנשאר לה למכור זה טקסטים כתובים היטב, גרפיקה משובחת, צילומים, איורים? למה היא רודפת אחרי הנשימות הבהולות ומקצב הסטקטו הזה של המדיומים האלקטרוניים, למה היא חושבת שזה הכיוון?
"לפני 10-15 שנה חזרנו הביתה כל יום שישי עם שלושה עיתונים. היית ניגש לדוכן ולוקח 'ידיעות', 'מעריב', 'הארץ', 'העיר', 'תל אביב', 'זמן תל אביב'. אני לא חושב שהדבר הזה קיים היום. למה לי לקחת שלושה קילו ומאות עמודי נייר הביתה? העיתונים לא מובחנים יותר. אני אומר לך, הניסיון לעקוף את ערוץ 2 ואת האינטרנט מלמטה הוא כישלון, ואני חושב שאפילו העיתונים, ברגע זה שבו אנחנו מדברים, מבינים שהניסיון הזה נכשל. וברגע זה הם מנסים להתארגן אחרת. אני לא אומר את זה כמישהו שבקיא ויודע. אני אגיד לך את זה אחרת, אפילו הבחירה לחזור ולהשתמש בי ככותב היא סוג של הצהרת כוונות"."
ומשפט הסיום האקטואלי:
"אתה יודע, כשצוללת טובעת יש כתם שמן, משהו נפלט. אנחנו טובעים ואין כתם שמן על המים. כלום. נעלמת"."
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/961/353.html
אהבתיאהבתי
מה זה?
מה קרה לבלוג?
אהבתיאהבתי
נוגע ללב ואמיתי. כן החשש הזה די מסרס כל יכולת לעשות משהו שהוא לא קודם כל פרנסה.
אהבתיאהבתי
התרגשתי. מיברג תמיד מרגש אותי בעסיס המורעל שלו, בפחד ובסיאוב והתיעוב ובסלידה ובתעצומות וביכולת הזו להעלות זכרונות ולהפוך אותם להווה חי וקיים ונושם וכו'ו וכו'. והפחד שלו מידבק.
והיאוש שלו מידבק.
רק מה, אני לא מבינה איך אחרי כל כך הרבה שנות עבודה אין לו הבטחה פנסיונית. מה זאת אומרת "אין איך להביא את המשכורת הבאה?"- מיברג תמיד נתפס כאיש אמיד, בעלבית ובריכה ואיש רעים ומסעדות יוקרה.
מוזר. עצוב. אני בטוחה שהאימה שלו היא לא כלכלית. היא באה ממקום אחר, ממקום של כותב שחרד לקהל קוראיו ולכתיבתו. אמן בלי קהל, כותב בלי קוראים, זה עצוב. ולא, טוקבקסיסטים עויינים זה לא "קוראים" לצורך העניין. זה דם שפוך בסוף הטקסט. יקרעו אותו בטוקבקים, זה מה שעושים כאן בארץ הזאת. קורעים את נשמתך.
אהבתיאהבתי
ברכותי על השינויים. ולגבי מיברג, כשיצא לי לקרוא אותו בשבועות האחרונים, איכשהו (אולי בהשפעת השפעת) תמיד צף ועלה לי בראש הפסוק הידוע: נזם זהב באף חזיר.
אהבתיאהבתי
כמובן שהתכוונתי שהוא הנזם זהב.
אהבתיאהבתי
תגטובה יפה. ואני מאמין שימצא שכר מעין.
אהבתיאהבתי
למה הלינקים לא עובדים?
אהבתיאהבתי
אל תשאל. בגלל הרי-דיירקט.
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי
פינגבאק: ערימה
פינגבאק: orangetime | מוכנים לשלם כדי לקרוא את מיברג ברשת? | Velvet Underground
פינגבאק: המשך הדיון בספאם של מיברג : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן
כמובן, מדבר הרבה, עושה מעט. שום בלוג לא יצא בסוף, רק קשקושים, כרגיל.
אהבתיאהבתי