אצבעות שחורות 15.5.9

תבחרו שער. איזה הכי מושך?
והעיקר: אין אף אישה לרפואה. גם לא במוספי התרבות. הידד

המוסף לשבת
נחמה דואק ודוד רגב, עיתונאים ותיקים ורבי זכויות, ראיינו את הילדה בת העשר ש"הפכה לשפחת המין של חבריה לכיתה".
ופה, בראיון איתם היא (ילדה בת עשר) "מדברת על הבדידות, ההתעללות והחלום להתחיל מחדש" (כאמור, ילדה בת עשר).
ברור שהראיון נעשה באישור וביחד עם אמה.
כן, להורים הזכות להחליט. וכן, זה למען עתיד ילדינו, כדי שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד.
בדיוק כמו עם הילדה בת השבע שרואיינה לערוץ 10, מאותה סיבה בדיוק.
אבל פה מדובר בקשישה של ממש. בת עשר שחולמת להתחיל מחדש. יופי. נהדר, כיפאק היי להורים שהסכימו, ולעורכים שהתלהבו.

–

"הוא אב לחמישה ילדים שמתעקש לסיים את יום העבודה בשש", כך נכתב בכותרת המשנה לכתבה על אורי יוגב.
אלא מה, בסדר יום של חמישי שאלה אותו קרן נויבך אם זה נכון מה שכותבים עליו (זה הרי נכתב כבר קודם במקום אחר), ועל כך ענה יוגב ש"לא כל מה שכותבים בעיתונים הוא מדויק". איזה בחור עדין.

– –
העולם כולו נגדנו

מצבה של ישראל מעולם לא היה רע יותר.
זכויות נשים, חופש העיתונות, בטיחות בתעופה, מה  שתרצו.

–

VTV

הכתבה של שי גל על אינטל היית אחת המעניינות שראיתי. ולמה מעניינת? כי היא חידשה לי לא מעט. בעיקר עניין הסטריליות, שלא חשבתי עליו אף פעם בהקשר של מעבדים.

רק מה? חבל שהעריכה המוזיקלית שלה הייתה כל כך פשטנית.

למשל: אומרים את המילה "נינט" ומיד, נו, "ים של דמעות".

אומרים את המילה "ניו יורק" ומיד מקפץ "ניו יורק ניו יורק".

–

מיילבק
"הכתבה במוסף הארץ על הפסיכיאטריה שהביאו איתם רופאים גרמניים (בעיקר) לארץ בשנות ה-20 וה-30, שמטרתה הראשית הייתה למנוע מחולי נפש למיניהם להתרבות (מזכיר לנו משהו?) החרידה אותי.
לפי התיאוריה שלהם, לי למשל לא הייתה זכות להיוולד, כי אבא שלי סובל ממאניה-דיפרסיה ולכן לשיטתם היה צריך לעבור עיקור.
בנוסף, אותם רופאים טיפלו בצורה כושלת ומזלזלת בניצולי השואה אשר סבלו ממחלות נפש כתוצאה מהמלחמה. הם התרכזו בעיקר בילדותם של החולים ובגורמים שהיו עלולים לגרום למחלה (תורשה למשל), והתעלמו לחלוטין מההשפעה שהייתה לשואה עליהם. למשל מטופל אחד שאיבד את כל משפחתו בשואה, ובדוח שנכתב אודותיו הוקדשו עמודים רבים להיסטוריה הגנטית והמשפחתית שלו, ושלוש שורות בלבד לכך שהיה במחנה השמדה ולאחר המלחמה גילה שכל משפחתו נרצחה".
נ

–

מסכימה, אחת  הכתבות המעניינות של הסו"ש, אם לא הכי.
יחד עם זאת אני חייבת להזכיר, שלתפישתי יש אנשים שאל להם להיות הורים (גם) בגלל המטען הנפשי הגנטי שהם נושאים.
למשל אני.
יעל ישראל כתבה על כך בעבר.
וזה, למרות שגם אני נחרדת מהזוועה, החוסר הומניות והגזענות העולה מהמחקר שערכה ההיסטוריונית רקפת זלשיק.
–

גלריה
מולי שגב מתראיין, ומתייחס גם ל"מאמר ההשתלחות" של מיברג מסופשבוע שעבר, שנעלם בינתיים מנרג`.
ואכן, החמצתי אותו מאחר שלא דפדפתי בסו"ש שעבר.
מתוך הראיון:

הרגישות לתקיפה של מנכ"ל קשת לפני כחצי שנה נותרה, באופן טבעי, גבוהה אצל כל הקשורים לזכיינית. אולי זאת הסיבה שמאמר ההשתלחות של העיתונאי רון מיברג, שפורסם במוסף התרבות של "מעריב" בסוף השבוע שעבר, ובו המשפט הלא ייאמן על ניר, "ואני חשבתי שהמכות שחטף יחזירו אותו להכרתו", הוסר מאתר NRG ואין למצוא אותו ברשת כעת. במאמר זה תקף מיברג גם את שגב. ראשית סיפר על חייו הפרטיים, ואחר כך דיבר על עברם המשותף, כאשר שגב היה סגן עורך של מוסף "סופשבוע", עד שעזב לטובת הטלוויזיה.
"עולם הבידור מלא בצעירים נטולי חוט שדרה מוסרי כשגב", כתב מיברג, "אבל במקום כה קטן כישראל, עם כה מעט ערוצים, הוא הגיע לרמות רודנות של צ`אושסקו". לא פחות.
גם על אמירה זאת סירב שגב, בלחש, להגיב. אפילו לא היה מוכן לומר משהו ענייני על כך שהוא מואשם בהכתבת אופיו של לוח השידורים, אף שהוא כבר שלוש שנים אינו סמנכ"ל התוכניות של קשת ("ויתרתי על התפקיד הזה בגלל שפחות התאים לי לנהל תוכן שאחרים עושים", אמר בהקשר אחר).

 –

זוכרת את שגב היטב, רק דבר אחד לא מסתדר לי: מתי הפך ללחשן?
לא שאי פעם עלה קולו לגבהים, אבל לחישות? זה חדש.
– –

חדש מהטיובית
תמליל הראיון של ירון דקל עם עמוס שוקן.
איכות הקול לא משהו.
על פי הדברים, שוקן אומר בפירוש:
"לא ביקשנו הלוואה מבנק הפועלים, אלא שם סיפרו שלא שביקשנו הלוואה, אלא שבנק הפועלים לחץ עלינו להקטין את האשראי של `הארץ"`.

 

חובות הארץ
ע"פ גלובס, חובות הארץ היו ב-2005 כ-400 מיליון שקל.
היום החובות, כך כתוב בהמשך, הם כ-200 מיליון.
אז למה הכותרת מדברת על חוב מלפני ארבע שנים, כשהיום הסכום הוא חצי?
–

שוטטות
שניים מהחבורה, אסף הראל ואורי גוטליב מככבים על שערי מוספי התרבות (7 לילות ותרבות מעריב, בהתאמה).

–

אירוויזיון
עונת האירוויזיונים מביאה איתה כל שנה גם גל כתבות על האירווזיונים. הנימוק השנה (7 לילות, רז שכניק): ילדי הפייסבוק לא יודעים מה עברנו פה בסבנטיז, ואיך האירוויזיון היה אז אירוע מכונן בחיי התרבות של אומת הטלוויזיה החד ערוצית והחד אונתית.
אבל אני מוכנה לקבל את העובדה שזו רק אני שלא מסוגלת לקרוא על כך מילה, ושהאירוויזיון זה הדבר הכי מעניין שקורה במאי 2009.
–

מקוראשון
נחומוכיח מראיין את צבי שיסל על הסרט שביים על יב"י, אבל אין זכר למחלוקת בגין זכויות היוצרים על אודותיו.
–

מח` אוי אוי אוי
כל  פרטי המתכונים במקוראשון השתבשו לכדי ג`יבריש.
–

מסביב לעולם
יניב חלילי, כתב ידיעות בניו יורק בחן לממון חמישה מדריכי כיס על עירו.
ואלו הציונים
ניו יורק מדריך ספירלי – 9
ניו יורק כאן ועכשיו – 8.5
טיים אאוט, טיים אאוט שורטליסט – 7.4
עכבר עולם – 4

–
לחם עבודה
ירון ששון, כתב מעריב בדרום, עוזב.
–

העיר עובר מרח` יוסף קארו לבניין מערכת הארץ ברח` שוקן.
כך ייחסכו  עלויות השכירות והתחזוק של בניין שלם.
–

עוד עיתון אמריקאי ותיק, טוסון סיטיזן, יפסיק לצאת לאור.

–

נועה אסטרייכר קיבלה מדור בזמן תל אביב לפני שבוע. המדור, אחת העם,  מופיע לפני המדור הוותיק של נתן זהבי.
השבוע כתבה נועה על פרידה לחודש מאהובה, וכמה זה קשה לה.
ניוזפלש: יש אנשים (רבים מאוד) החיים לבד שנים. חלק אפילו כל החיים. כך שחודש? חודש? על זה הנהי?
–

רפרשו את לחם עבודה פעם ביום. זה טוב לעור הפנים ולחשבון הבנק.
–

בלוגלנד

מכירים את בלוג הגרפיטי התל אביבי של מיכאל זילברמן?

–
בלוג חדש, הבשורה על פי הסמויה, מתייחס לאירועים שעל סדר היום תוך רפרור לסדרת המופת.
–

יאיר דקל על ימיו הראשונים של עופר נמרודי במעריב.
–

מה חדש בשכונה

אביעד עושה היום לייב בלוגינג לאירוויזיון.
מוזמנים להצטרף. אני מצדי מבטיחה לא לספר לאף אחד שזה מה שאתם עושים.
–

[רעש] שבת, גיל ההתבגרות. M83 באים לישראל!
–

מח` הגהה מהבוידעם/ (כמעט שנתיים)
אזהרה חמורה
זו חפירה עמוקה למתעניינים בלבד. השאר מתבקשים, שלא לומר מצווים, לדלג כדי לא להתעצבן.

rivka preisler ‏13/8/07 19:24:
 יש לי עוד אחד למחלקת הגהה:
מוסף הארץ התהדר בצירוף הבית-ספר.
מתוך כתבה של אלון הדר:
"הוא עיצב לעצמו מציאות חלופית. אחרי שגמא את הספרייה האנגלית הענקית בביתו עבר לספרייה של הבית-ספר האמריקאי בכפר שמריהו…"
וזה עוד מוסף עם עורכת לשון פרטית, איריס ארגש.
ולא, אין אישור של האקדמיה לזה.
– –
איריס לא ויתרה, התכתבה בנושא עם האקדמיה, ועכשיו קיבלה תשובה:
להלן תשובה של ד"ר קרן דובנוב מתוך מאגר התשובות לציבור שאנו שוקדים על הכנתו:
צירופים כגון אי-שוויון, תלת-אופן, קדם-חובה וכיוצא בהם אינם צירופי סמיכות אלא צירופי תחילית. התחיליות אינן משמשות כמילים בפני עצמן; הן חלק מן המילה שהן מצטרפות אליה. התחיליות נכתבות במקף.
לתחיליות, כגון אין מין דקדוקי משלהן; תת-קבוצה ואי-הבנה הן ממין נקבה, כמו המילים קבוצה והבנה.
ההיגיון נוטה ליידע צירוף מסוג זה, שהוא למעשה מילה אחת בעלת תחילית, בראשם, כגון התת-אלוף, האי-הבנה, הדו-משמעות, ולרבותם בסופם, כגון תת-אלופים, אי-הבנות, וכך בדרך כלל נוהגים הלכה למעשה. ואולם כשדנו בַסוגיה הזאת באקדמיה נאמר שקשה לצפות מכל הדוברים הבחנה שוטפת בין צירופים כאלה לצירופי סמיכות, ולכן הוחלט שלא להתערב בדרכי היידוע והריבוי.

כלומר מי שבוחר לומר אי-השוויון וכיוצא בו אינו טועה. לפיכך אפשר ליצור שש (!) צורות תקינות של תת-אלוף ביידוע ברבים:

התת-אלופים, התתי-אלוף, התתי-אלופים, תת-האלופים, תתי-האלופים, תתי-האלוף. בפועל הצורה הנוחה לשימוש היא

התת-אלופים.
הלכה למעשה אנו מעדיפים `הדו-קיום`.
בברכה,
תמר כץ
– –
כדאי לנסות להתחמק מיידוע צירופים שהסומך שלהם שם פרטי. אם אין בררה, אפשר ליידע כסמיכות רגילה: מגן הדוד, תרנגול ההודו, אות הקין.
בברכה,
ד"ר קרן דובנוב
המזכירות המדעית האקדמיה ללשון העברית

 –
לפני פיזור

כמדיניות, אני לא מוחקת טוקבקים על עצמי, למעט מקרים חריגים שבחריגים, ועל אחרים, כנ"ל, אם כי קצת יותר (מוחקת, הכוונה). כל מי שחש עצמו פגוע ויבקש ממני – אמחק את שנכתב עליו בלי להסס.

–
באשר לכך שאני כותבת על אנשים מסוימים ולא על אחרים: זה כמובן לא נכון, אני לא כותבת ע"פ שמות (ולראיה, אני אפילו טועה לא פעם), אלא לפי מידת העניין שלי. אני לא קוראת הכל, למעשה אני קוראת מעט מאוד. מה לעשות, אלו המגבלות שלי. כל מי שרוצה להפנות את תשומת לבי למשהו, לטוב ולרע, מוזמן.