"חדשות" ואני


גיליון חדש של פירמה יצא אמש, ובו חגיגות 25
שנים לחדשות.
הפרויקט לא ממצה, אם כי קראתי כל מילה בשקיקה.
בכתבה הראשונה משחזר חנוך מרמרי את הולדת העיתון, ובנו, דניאל מרמרי, העורך הגרפי של גלובס, מתאר את ילדותו במערכת העיתון.

הכתבה השנייה, של עמי ברנד, עוסקת באגף התרבות של חדשות, ובעיקר בקליפ, אותו ערכה עופרה מזרחי, היום עורכת את. בוקסה שלמה מוקדשת לעירית לינור, הטוענת שחדשות היה עיתון רע ושלקח לה זמן להשתחרר מהשפעתו המזקת.
או כדבריה: "אני בהלם שעוד עושים כתבות על הגווייה הזו. עיתונים ותיקים ורבי זכויות הרבה יותר ממנו לא זוכים לפוסט מורטמים כאלה".

את הכתבה השלישית כתב עידו קינן (והנה גרסת הבמאי המומלצת שלה), והיא מתייחסת לאמירה של מיברג, בטור שהקדיש ליום השנה ה-15 לסגירה, כלומר לפני כחצי שנה: "עוד כמה שנים… חדשות היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון… הוא היה אינטרנטי ממילא".
אם אני לא טועה, מיברג לא מאפשר היום טוקבקים למרגלות הטקסטים שלו המופיעים בנרג`, אז איך תאוות האינטרנט מסתדרת עם זה? חבל שעידוק לא שאל אותו על כך.

זה רק על קצה המזלג, רוב הדברים על חדשות לא נכתבו פה, רוב העובדים בו לא רואיינו, כך שאפשר להגדיר את הפרויקט למעשה כמיני פרויקט.

מה שבעיקר חסר לי אלו תמונות: למשל, של עורכת קליפ שעבר, למשל, של הבניין בו היה חדשות פלוס תחנת הדלק והפונדק שמתחתיה. למשל, תמונות מהמסיבות הסוערות של חדשות, שבשום עיתון בו עבדתי לא היו כמותן – הן נערכו בבית הדפוס של העיתון ביבנה.
כלומר, צריך היה להשקיע בהפקה, וללקט מצלמי חדשות דאז את החומרים שהיו להם.

מה שכן, עיצוב הכתבות, על מעין דפי עיתון ישנים וקמוטים בקצוות, עם חירורים של הסיכות – מוצלח מאוד.

ומאחר וכבר יש חגיגות 25 שנה, אצא גם אני בפרץ נוסטלגייה. חלק מהדברים כתבתי בעבר פה ושם ואף שם ופה.

חדשות היה העיתון שקראתי בשנות השמונים. יחד עם העיר. שאר העיתונים לא עניינו אותי. יום אחד (הייתי אז מלצרית), בשלהי 1987 ראיתי מודעה: "דרושים מגיהים". לא היה לי שום רקע בהגהה, למדתי בכלל קולנוע, אבל ידעתי קרוא וכתוב בלי שגיאות,  וזה נראה לי מתאים.
הגעתי לבית חדשות ביגאל אלון למבחן, סוניה סתיו, היום מרמרי, הייתה רמ"ח הגהה, והיא זו שבחנה אותי.
אחרי כמה ימים הודיעו לי שעברתי את המבחן והתקבלתי. הייתי מאושרת. הגעתי להתלמד, והייתי מאוד מפוחדת: אני לא יודעת לעבוד על מחשב, אמרתי בבעתה, משוכנעת שאני האחרונה בעולם שעוד לא עובדת על מחשב (השנה הייתה 87`, אני מזכירה, ולא היה עדיין אינטרנט במתכונתו המוכרת לציבור).

הצלחתי להשתלט על המחשב (קויוטי, לזכרוני, תוקנתי – אייטקס), שכלל תוכנת עיבוד תמלילים פשוטה בסך הכל, ממשק צ`ט מערכת מגניב ביותר, שם אפשר היה לפלרטט עם כל מיני, וגם לקבל הודעות נוזפות בנוסח נו, תגמרי כבר, ומעין תיקיות, יותר נכון תאים אליהם היינו מעבירים את החומרים המוגהים לצורכי אנשי המערכת השונים.

בתום חצי שנת הגהה, במהלכה המשכתי למלצר (לא באמת חשבתם שאפשר לחיות ממשכורת של מגיהה בחדשות בשנת 87`, כן?), הציע לי אמנון רבי לעבור לשכתב בדסק החדשות. ראשי הדסק היו אז מיכל שכטר, ילי מירון, דורון קורן, טלי בן עובדיה ועוד. בדסק עבדו לתקופה קצרה אלון בן דוד וגם גיא זהר, ואף חייל צנום, רענן שקד, שהחל את דרכו העיתונאית בעוד הוא במדי חיל הים. מאוחר יותר גם רותי רודנר, שהייתה שותפה לדירה של רענן, כתבה בעיתון. דניאלה לונדון הייתה המעצבת הגרפית של סגול, אם אני לא טועה. במרכזייה עבדו דורון צברי, חמי רודנר, אורי ענבר (לא סיון, טעיתי) ולאה שבת. לדורית בן ארי היינו באים לבכות על המשכורות.
ממש דיזנגוף 
99 נהיה לי פה.

לילות הדסק היו מסעירים, פשוט בגלל הלחץ והאדרנלין, והחרדה לטעות, וההיסטריה. כן, היו גם כל מיני פעילויות אירוטיות לוהטות על גגות וכו`, אבל לא הייתי מעורבת בהן.

מי כיכב בעיתון באותן שנים? אודי אשרי וציפה קמפינסקי, רמי רוטהולץ וזאב חספר, אורנה ננר והילה אלפרט. דן בן אמוץ היה מגיע פעם בשבוע, וגם שאול אברון הילך כשכרסו לפניו במסדרון. את מיברג לא ראיתי, אבל עופרה הייתה מנהלת איתו שיחות טלפון ארוכות.

אחרי חצי שנה או שנה, אני כבר לא זוכרת, בדסק החדשות, הציעה לי עופרה לעבור לקליפ. שמחתי נורא, שהרי קולנוע וטלוויזיה ומוזיקה היו החומרים הטבעיים שלי. החלפתי את רונית ויס ברקוביץ, שאם אני לא טועה התחילה או עברה לפעילות תסריטאית/כתיבתית אז.

איך היו מגיעים החומרים? על דיסקטים, בעזרת שליחים. או בכתב יד, או באמצעות הטלפון, כשהקלדניות היו מדפיסות אותם (אני לא זוכרת מתי היו כבר מודמים, כך שחלק מהאנשים שיגרו מהבית ישירות למערכת את הטקסטים). חלק גדול מכתבי היד היו בלתי נסבלים, ומקור לטעויות אינסופיות, כך שכדי לערוך צריך היה בשלב ראשון לעבוד מול כתבי היד אותם היינו לוקחים מהקלדניות אחרי שגמרו. ככל שקלדנית פענחה טוב יותר את כתבי החרטומים, כך היא נחשבה לטובה יותר.

מי עוד כתב בקליפ, חוץ משניצר ושרון מולדאבי ובועז כהן? חגי לוי, ורענן, ועמית שהם, שהחל את דרכו בעיתונות ככותב (מחונן) של מכתבים למערכת, ונעמה תורן ויובל לוי, ודורון רוזנבלום (כד"ר גרדה אולבריכט-סיטון) ועוד אנשים שכתבו לעתים, למשל מיכל ניב, שנורא פחדה לכתוב, ועופרה שכנעה אותה ממושכות, וכתבה נהדר, ועירית לינור, המוזכרת לעיל, בעלת המדור פינצטה, שהייתה הולכת להצגות יומיות וכותבת על כך.

מדי פעם היה ערן וולקובסקי, העורך הגרפי של העיתון, נכנס בסערה, זועם וקוצף לחדר שלנו, ומנופף בגזירי עיתון אותם סימן בקפידה במארקר, ומה היה בגזירי העיתון? טקסטים של מיברג, אותם מצא וולקובסקי כבלתי ראויים לדפוס. לעתים היה תולה את קטעי העיתונים על לוחות המודעות (לא רק מיברגיזמים היו שם), כאות קלון. אם הבנתי נכון, גם בהארץ נהג וולקובסקי לתלות על הקירות ראיות לטעויות קשות.

אחר כך התווספו לי עוד תפקידים, למשל, כפולת אירועי תרבות ובידור בשישבת, שהייתה מתפרסמת בימי ראשון. לצורך זה הייתי מגיעה בכל שבת בבוקר למערכת (ברור שהייתי יחידה שם) ומחכה לחומרים שיגיעו, ובשעות הצהריים לגרפיקאי שיבוא לעצב ולעמד אותם על הברומייד. כן, תמיד עבדתי בשבת בבוקר, יש דפוסים שלא משתנים.

את חדשות עזבתי אחרי כשלוש שנים, לקראת סוף 90`, עברתי לעיתון תל אביב, שהיה אז הדבר הכי חם בסביבה. כשחדשות נסגר, כבר הדרמתי עוד יותר: ערכתי את זמן תל אביב של מעריב, עם רותי רודנר. מולי שגב הפעוט שבא אלינו משם התאבל עוד שנים על מות חדשות.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה אצבעות חג. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

60 תגובות על "חדשות" ואני

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ללא שםא זה מהשם אורנה?

    אהבתי

  2. ללא שם הגיב:

    שלמיעוט יש המון מידע וכח על אחרים, דבר שאינו דו צדדי. זה גם ככה היום אבל עם מאגר ביומטרי זה יגבר עד חסימה של יכולת ביקורת. יש לזה פוטנציאל של שלילת כח מוחלטת מהאזרח, והעמדתו כחסר אונים כלפי הרשויות. זה שאתה שם מבטחת ברשויות, זה עניינך המוחלט, וזכותך כמובן. זו כמובן זכותי להגן על עצמי ולדרוש מעט יותר איזונים ובלמים. זה נהוג במקומותינו כבר כמה מאות שנים. אבל תמיד יש מי שעוד לא הפנים שמגיע לו להיות אדם חופשי.

    אהבתי

  3. ולווט הגיב:

    כן, גם שרי שיין הייתה בחדר. והרביעית: יעל קולטון/רונית הבר.

    אהבתי

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ולווט:)

    אהבתי

  5. ולווט הגיב:

    והסברתי את מהותו, כל אדם אחר המרגיש עצמו מוּגחך מוזמן לעשות זאת. זאת ועוד: יפנה אלי אדם ויבקש שאסיר תגובה על עצמו, הנראית לו פוגענית, אעשה זאת, מה שאני לא מרשה לעצמי לעשות בענייני-אני כמעט.

    אהבתי

  6. ולווט הגיב:

    ענבר

    אהבתי

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`א 3א` זה אפוקליפסה עכשיו וגם אוטודידקט

    אהבתי

  8. דליה הגיב:

    אי מקווה מאוד שלא אחמיץ זאת. אני חושבת ומרגישה כמוך בעניין זה.

    אהבתי

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`אניאי=אני

    אהבתי

  10. ולווט הגיב:

    לא יכול להיות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s