דבורית Vs מעריב. הסוף


זה היה קרב איתנים. דבורית נגד גולית. מי ניצח? מי הפסיד? קשה להגיד.
אלוהים, כמה זמן זה נמשך?
לפני שנה ושליש לערך הגשתי את כתב התביעה שלי נגד מעריב ורייטינג. את כתב התביעה כתב, בייסורים רבים, עו"ד רמי לנדא.


נעימאוד, עו"ד לנדא

עילת התביעה (בקצרצרה) –  סכום זעום של פיצויים אותו קיבלתי בגין פיטוריי באוגוסט 2007. אני חשבתי שהיה מגיע לי יותר. הר-בה יותר.
כשהגעתי בראשית הדרך לחשכ"ל מעריב, שבתאי חתם (קדוש קדוש קדוש), על מנת לשאול אותו מה פשר הצ`ק המצומק, ענה לי זה בבוז: "זה מה שאנחנו יכולים לתת".
ככה? אמרתי לעצמי, עוד נתראה. לצערי הרב לא הצלחתי להתראות עם חתם, מאחר שלדיונים הוא שלח את באות כוחו, חשבות השכר. ברור, הוא ידע שאחרי 14 שנים סואנות אני חמה עליו אש.

מפה לשם התגלגל כתב התביעה, ולאחריו קיבלנו כתב הגנה, ולאחר מכן, אחרי עוד אי אלו טלטלות נקבע סוף סוף הקדמשפט לתחילת דצמבר 2008.

בשנה (בערך) שחלפה בין כתב ההגנה לקדמשפט הציע ביהמ"ש לכולנו הליך גישור, שנערך לבסוף בתחילת ינואר 2009. מסביב לשולחן התיישבו שתי חשבות מטעם מעריב, אנוכי, עורך הדין של מעריב (עו"ד אסף ארזי ממשרד עורכי הדין פינברג, אשר זכה לשבחים מעורך דיני) ועו"די, לסשן של ארבע שעות מורטות עצבים עם עוגיות מכמה סוגים ופלאפל בהפסקת הצהריים במתחם הבורסה. בסיומן קיבלתי הצעת פשרה ממעריב, מילה אחרונה, להם זה עולה יותר, ולאחר כמה ימים אמרתי כמי שכפאה השד "הן".

למה אמרתי "מסכימה אני להצעת הפשרה", אף שלדעתי הגיע לי לקבל יותר?
כי ההליך המשפטי שעמד לפני היה עלול להימשך לפחות כשנתיים, במקרה הטוב. ובפרק הזמן הזה קיימים סיכויים, כך לפי הערכות מצב, דו"חות כלכליים והתייעצות עם גדולי הרבנים והאורקלים, שמעריב לא יחזיק מעמד.

וכך, גם אם השופטת הייתה פוסקת לי את מלוא סכום הפיצויים, גדולים היו הסיכויים שאת הכסף הייתי רואה, אם בכלל, רק ביושבי לבטח באחוזת ראשונים, מתחרדנת בשמש הנצחית שוודאי תשרור עד אז בישראל, ומחממת את עצמותיי מוכות האוסטיאופורוזיס.

שורה תחתונה – התפשרתי על הרבה פחות ממה שהגיע לי לדעתי, אבל לפחות קיבלתי משהו. 

אני מרוצה? לא.
עו"ד לנדא מרוצה?  כן, מכך שלא יצטרך להיגרר איתי עוד כמה שנים בבתי המשפט. זה לא תענוג גדול (להיגרר איתי וגו`).

ומוסר ההשכל?
המצב הוא כזה: הרוב המכריע של העיתונאים לא תובע את מעסיקיהם. הם מפחדים. יודעים שהשוק פה קטן עד זעיר, שהגלגל מסתובב, ושמי יודע מתי ייפגשו שוב עם האדם/הגוף אותו הם תובעים עכשיו. וגם אם הסיכויים שלהם להיפגש, על פי חישובים שעשו, הם לא גדולים, עיתונאים פוחדים פן יעשו לעצמם שם של עושי צרות ואיש בתחום לא ירצה להעסיק אותם.
וזה חבל, מאחר שחלק מכלי התקשורת מנצלים זאת.

אז מה לעשות?
1. כל עיתונאי מוטב לו להתייעץ עם עורך דין לפני שהוא חותם על חוזה ההעסקה שלו.
2. לא להתחיל לעבוד דקה לפני שיש לכם חוזה חתום. וכשאני אומרת דקה, אני מתכוונת לדקה.
3. לא לחתום על שום מסמך נוסף שתוחבים לכם מתחת לידיים במח` הנהלת חשבונות ובכלל (האמת, העצה הזו טובה לכל שכיר ופרילאנס באשר הוא).
4. לא לוותר. ממש לא. אין שום סיבה שנגישת העבדים שחווה חלק לא קטן מהעיתונאים תימשך.

                                                                     
                                                                    שישי, 07:47, 27.2.9

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה סקופ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

55 תגובות על דבורית Vs מעריב. הסוף

  1. ולווט הגיב:

    ההתחייבות לסודיות – אין בה שום דבר טוב, לטעמי. ולראות בפשרה בגרות – נו, ניחא. אולי. בכל מקרה תודה.

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ללא שםאתה ממעריב? היא בלוגרית כאילו דהההה

    אהבתי

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`superwoman המקורית(: (: (: אגזור ואשמור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s