אצבעות שחורות 30.1.9

כנראה שאני משוחדת, אבל אהבתי את התשובות של ציפי לבני בראיון עם ארי שביט. יש התחמקות מסוימת בעניין ירושלים, ועוד, ובכל זאת.
לא אהבתי את הכותרת באתר:

 

נכון שלבני הרימה להנחתה כשענתה כך:
אבל את אבן חלקה. עשר שנים את בפוליטיקה מבלי שייזקפו לזכותך הישגים של ממש.
"האמירה הזאת ממש מקוממת אותי. מה זה חלקה? אני מסותתת עם חריצים עמוקים. אי-אפשר בכלל להשוות ביני לבין ביבי כאשר נבחר לראשות ממשלה. מה הספיק לעשות עד אז? להיות שגריר באו"ם? להיות סגן שר חוץ?"

– ובכל זאת.

 

ובתשובה לשאלה המפורסמת:
לא גדול עלייך?

"לא גדול עלי ולא קטן עלי. במידתי".

ולגדעון מרון ועודד שלום בהמוסף לשבת היא אומרת, בתשובה לשאלה אם הטרגדיה שלה היא לא זו שהיא יודעת שהיא טובה מהמועמדים האחרים:
"אני הולכת לנצח בבחירות, מה פה טרגדיה?"
– –

יהיה טוב (כתבי הארץ מתכוננים ל-2009 הבעעל"ט)
בניגוד לדעתה של נרי ליבנה, הסדרה "לונדון פינת בן יהודה" תעלה ב-Yes דוקו ולא בערוץ 10.

נהניתי מאוד מהקטע של שגיא גרין, עוד מעריץ של אובמה (אבל אני אני אני הייתי קודם), על החולצות שהוא לובש. והנה החולצות.

גם בהארץ השלימו עם כך שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא.
גרין כתב עליו, זו גם הכתבה הפותחת בהשבוע (עם תצלום מעולה של רויטרס).
– –

פרשת ארי שמאי (שאינה פרשת הפדופילים)
והערב באולפן שישי, ראיון עם ארי שמאי.
לא סתם ראיון. אלא אחד, ארוך, של עמנואל רוזן, מחולק לשני חלקים: 9 דקות, הפסקה, נשוב אליכם אחרי הפרסומות, ועוד כ-7 דקות. מכובד מאוד, לא?

לא, "מדינה שלמה לא חגגה על חשבונו" ולא "חגגו על דמו".
ולא, הוא לא אומר "אני רוצה להיגמל", הוא אומר שהוא רוצה לרדת משש פעמים בשבוע לפעם-פעמיים.
ולא, לא כל אחד יכול להיות מואשם תוך שנייה בפדופיליה, צר לי לאכזב אותך.
וחוץ מזה, אם היו מאמצים כל כך גדולים מצד שמאי ומצדך להסביר שהוא לא קשור לפרשת הפדופילים, למה זה הכיתוב שליווה אותך?

ובאשר לנסיבות הימצאו באותה דירה שאינה שלו, התשובות שנתן שמאי לרוזן מעורפלות הרבה יותר מאשר אלו שכתב שמאי עצמו בהעיר: בדירה נכח גם תלמיד שמינית.
אבל על כך לא דובר באולפן שישי. בשביל זה יש את כל העיתונים שרקדו על הדם, כדברי רוזן, ואת דבריו של שמאי עצמו. פה העיד שמאי על עצמו בהקשר זה רק שהוא "אדם חברותי".

ראיון נוסף עם שמאי יש בהמוסף לשבת של ידיעות (אתי אברמוב וזוהר שחר לוי).
פה, להבדיל מהראיון עם רוזן, נכתב כך:

"גורמים המקורבים לחקירה מוסרים כי מחומר החקירה עולה שהתקיימו בין שמאי לנער יחסים אינטימיים, בהסכמה. לא מדובר בעבירה פלילית, כיוון שנער בן 17 אינו נחשב לקטין בנושא זה.
שמאי סירב להתייחס לשאלה בנושא. כל הצדדים מסכימים כי השניים היו לבושים כאשר השוטרים נכנסו לדירה".

 

ובאשר לגמילה?
גרסה חדשה – "אני רוצה להיגמל בכוחות עצמי. לא להשתמש בכלום. גם לא בכדורים שבפיצוציות. מאז הפרשה לא לקחתי סמים".
– –

בניגוד לדבריו של רוזן על ריקודי הדם, כתב גל אוחובסקי בטיים אאוט מדור מצוין במיוחד. כשכותב אותו אדם מהקהילה, איש לא יכול לבוא אליו בטענות.

ובני ציפר מזכיר שאם הייתה זו קטינה, לא הייתה ההיסטריה מרקיעה.
– –

ולקינוח אפעס
"הותר לפרסום: ה`עורך דין הבלונדיני, תל אביבי, אוהד הפועל, צעקן, שייצג את יגאל עמיר` הוא ארי שמאי"
והכיתוב לתמונה: איכס, הנער הזה הוא בכלל אוהד בית"ר. שמאי

– –
ח"ח

כתבת השבוע הייתה בשישי של ערוץ 10, זו שליוותה את דרור שטרנשוס, הפרסומאי הגוסס מסרטן טרמינלי. ולא, אני לא מתלהבת בגלל שהוא מייצג את מרצ החדשה. באותו מידה הוא יכול היה לייצג גם את ש"ס.
הכתבה, שעסקה במאבק של אדם על חייו, תוך שהוא לא עסוק רק בגופו הוא, אף שזה הדבר הכי חשוב כרגע, אלא במטרה שהציב לעצמו, הייתה חוויה מטלטלת.
אם אני מבינה נכון, הכתבה היא חלק מסרט דוקומנטרי שנעשה עליו בימים אלו (אודי סגל הפקות). כך ש, המשך יבוא, בדרך זו או אחרת.
– –
האם רק נדמה לי או שכתבות המגזין בסופי השבוע באולפני החדשות מתארכות?
– –

עוד שני עיתונאים שחצו את הגבול

מתראיינים השבוע: גדעון רייכר בראיון עצבני לדיוקן של מקוראשון (צור ארליך), בו הוא מסרב לענות על חלק גדול מהשאלות המתייחסות לעיתונות, פוליטיקה, אתיקה, פרסום, והשני, עם אריאלה רינגל הופמן, לזמן תל אביב.
בזאת, נדמה לי, מיצינו את כל הראיונות עם העיתוניקאים, לא?
עד הבחירות הבאות.
– –

7 ימים
שווה קריאה: הכתבה של מרב בטיטו על המפוטרים.

 

רע"ש מתלונן על המק-בוק ועל האיי-פון של אפל. על כך אומר רק זאת: נסה Ipod. הוא, בטוח לא יאכזבך.
– –

7 לילות
השער הוא מחווה לצילום המפורסם של מיכה קירשנר, צילום השער הראשון של יעל בר זוהר, כשהייתה בת 15, כלומר לפני כ-14 שנים וחצי. מי שלא יודע במה מדובר צריך להתעמק בראיון של איתי סגל איתה, כדי להבין. בכתבה לא מצוין, אבל התצלום הזה היה בסופשבוע של מעריב (כשאמנון רבי ערך אותו), ואפשר לומר שהוא זה שהביא אותה לתודעת הציבור באמצע שנות התשעים, תקופת הזוהר של מעריב.

 

                             צילם רמי זרנגר

– –
תרבות מעריב
תודה על תרגום הראיון עם דברה ווינגר.
ובפינות: מה כל קשה קשה לתרגם את שדואולנדס לארץ הצללים?
וגם, לתרגם "החלקת על השכל" זה קצת טיפשי. עדיף כבר: יצאת מדעתך? התחרפנת? השתגעת?
(לא, הראיון לא בנרג`).

– –
Be kind, Rewind

ביום רביעי, 28.1, פרסם כתב ידיעות בגרמניה, אלדד בק, כי ראשי הקהילה היהודית שם החליטו באותו בוקר או שעות ספורות טרם קיום טקס רשמי בגרמניה, להיעדר במופגן מהטקס ליום השואה הבינלאומי, במחאה על דבר כזה או אחר.
אלא ששניים מראשי הקהילה היהודית המוזכרים ומצוטטים בכתבה הגיעו לישראל כבר בתחילת השבוע על מנת להשתתף בטקס שנערך ביד ושם, ומכאן שלא יכלו להחרים טקס בגרמניה כי מראש לא היו מתוכננים להיות בו.

עדכון, שני, 2.2, 13:00

אלדד בק: "שניים מראשי ועד הקהילות היהודיות בגרמניה, אכן שהו בארץ לרגל כינוס הקונגרס היהודי העולמי. הם החליטו, לפי מה שנמסר לי, להישאר בארץ ולהחרים את טקס הזיכרון בבונדסטאג, מסיבותיהם, עליהן דיווחתי. שאר חברי הנשיאות של הוועד, שהיו בגרמניה, לא הגיעו גם הם לטקס בברלין. כל עיתוני גרמניה דיווחו בהרחבה על החרם ביום שבו דיווחנו עליו בידיעות, וזה היה אחד הנושאים המדוברים כאן בשבוע שעבר". 
– –

האיור השVועי/ אורית עריף
איורו של דוד פולונסקי לכתבה של אורי בלאו במוסף הארץ, המתייחסת לדו"ח מערכת הביטחון על היקף הבנייה הבלתי חוקית בהתנחלויות, לוכד את הצופה בעוצמתו החזותית, עוד לפני שנכנסים אל תוך הטקסט הצפוף.

אין ספק: מפעל ההתנחלויות והמכאניזם שמפעיל אותו נועו ינועו בלי לראות ממטר. אפילו מבלי להבין מי בדיוק נוהג אותו.
פולונסקי הוא מאייר פנומן: הוא מיטיב ליצור איור פרשני, לספר סיפור ולהרחיב את יריעת הכתבה. בהיותו בעל יכולות טכניות וירטואוזיות ומגוונות מאוד, הוא רותם שלל מניפולציות חזותיות על מנת להעצים את הסיפור האיורי שלו.
הבחירות הסגנוניות שלו: פלטת הצבעים מצומצמת (מזכירה את ואלס עם באשיר, עליו הוא חתום), קונטורים שחורים דומיננטים דמויי חיתוך-עץ, המכונה הגדולה שבמרכז העבודה שנקודת המבט אליה נמצאת מתחתיה (תחבולה המעצימה

עוד יותר את גודלה המפלצתי) וריבוי הצללים השחורים, המסתירים את מי שעשוי להמצא מתחת לגלגליו הדורסניים של הבולדוזר, כל אלו זורקות  לאימג`ים המוכרים מתקופות אחרות.

הציטוט החזותי הזה גורם לי להיזכר בימים של אמונה יוקדת בצדקת הדרך לצד מיסוך כבד על מידע שחיפה על עוולות נוראיות, וכך יוצר קישור וזווית חדשה לנושאים קונקרטיים שהועלו בכתבה של בלאו.
האיור העשיר לי את הטקסט, גרם לי לחשוב, שובב לי את העין.
רק שאלה קטנה: מה היה דחוף למעצב המוסף לתקוע את האיור בדיוק על קיפול דפי הכפולה. לא חראם?!
אורית עריף
– –

לפני פיזור

אולמרט רב עם קונדוליזה רייס, פרס עם ארדואן, שמח.