ולווט בת שלוש

עוד שנה עברה בלי ששמתי לב, ואני בהתקף נוסטלגייה מהול במלנכוליה.
ב-31 בדצמבר 2005, 0:36 בלילה כתבתי את הפוסט הראשון. שכתבתי אותו כחמישים פעם, אני חושבת, המומה מזה שאני יכולה להעלות משהו לאוויר, ואז לתקן ולשנות.
ככה זה כשמגיעים מהפרינט בלי להבין כלום, אבל כלום, באינטרנט, בבלוגים ובכתיבה לרשת.
– –
בפוסט הראשון יש חמש תגובות. אחת מחקתי.
עמיר פרץ כתב בה, כחודשיים-שלושה אחרי שפתחתי את הבלוג, שהוא יודע שזו אני, כלומר דבורית. הוא חשב שאיש לא מגיע לפוסטים הישנים, ולכן אפשר לכתוב בתגובות הכל. אבל אני, מחמת הפראנויה, מחקתי. ואז הוא כתב לי שוב, את התגובה הזו:

עמיר פרץ (האתר שלי) , 15:58 1/5/2006:
דבורית, מחקת את התגובה שלי מכאן? למה? השארתי אותה כאן בכוונה, כדי שביום שבו תיחשף דמותך תהיה לי הוכחה מתי ידעתי. לא יפה

על פי התגובות המתחכמות שלו בבלוג (הוותיקים זוכרים) ידעתי שהוא מכיר אותי, רק לא ידעתי מיהו. לא הצלחתי לנחש או לנתח.
בסוף, אחרי חצי השנה ההיא הוא סיפר לי: זה היה עורך (בדימוס) של אחד העיתונים, ובאמת היכרתי אותו משנים עברו.
– –
עוד תגובה אחת מהפוסט הראשון (לפני שיצאתי מהארון):
captain , 18:47 17/4/2006:
נכנסתי על מנת לתהות, וכרגיל הלכתי למקורות (את יודעת איך זה, הפוסטים התמימים האלו, מלפני שעובר תאריך התפוגה).
אז רק תהיתי ורציתי לשאול אותך האם לדעתך הבלוג הזה הצליח עד כה למלא את התפקיד שייעדת לו (דא"ג, מה הוא היה: למצוא עבודה? לכבוש את טבלת הרייטינג? לפרוק לחצים?)
אשמח לתשובה ציונית הולמת

התשובה, כידוע, לפרוק לחצים. לא חשבתי על שום דבר מעבר לזה, וכל מה שקרה לאחר מכן היה בגדר הפתעה, היסטריה והיסטוריה.
– –
זה הפוסט השני שכתבתי בחיי, אביו הרוחני של אצבעות שחורות. נורא מצחיק אותי לקרוא אותו עכשיו, בעיקר כשאני נזכרת בכל מי שאומרים שפעם הבלוג היה נשכני הרבה יותר.
מצאו את ההבדלים בינו לבין האצבעות העכשוויות.
כתבתי בו דבר שבח קטן לאחת, סמדר שילוני. המעגל נסגר כשחצי שנה לאחר מכן, כשנחשפתי, רוקנה זו עלי עביט שופכין.
מומלץ לקרוא לאט ולא לפספס את הטוקבקים. זהב טהור.

בעיקר אני אוהבת להתענג עד היום על הפסקה הזו:
"…התובנות של ולווט לא הצליחו להתרומם מעל סקירה יומית של העיתונות או אסופה של תיקוני הגהה. האחרונים הוכיחו את הנקודה מהר מאוד מרגע שהבלוג עלה (כן, העיתונים מלאים שגיאות), ומאז רק ישבו עליה וגירבצו. פה ושם נפל לידיה של הגבירה V אייטם קטן שהיא לעסה והגישה לגוזלי הטוקבקים, ואחר כך יצאה לסיבוב תביעות כדי לצווח על אתרים אחרים שהעלו אותו אחריה (אבל לא בהכרח העתיקו אותו ממנה)".

סביר להניח שהיא לא בין הקוראים כבר שנים. למען האמת אני לא יודעת איזה אחוז מהקוראים הראשונים נשאר ומהי תחלופת הקוראים. לפעמים מי מהם כותב לי ומזכיר את הוותק שלו, וזה תמיד משמח לשמוע.
– –
חגיגות השנתיים + ציוני דרך.
לפני שנה לא תיארתי לעצמי שאהיה פה עכשיו. תשאלו אותי איפה אהיה בעוד שנה? לא יודעת. אני לא מתחייבת לכלום, אבל מבטיחה להתמיד, כל עוד אוכל – נפשית וכלכלית.
שנה טובה.
– –
זירת הפשע
פה אני עובדת


כך נראית סביבת העבודה בסיום כתיבת פוסט. את זוויות ההשתרעות
על הספה אני משנה חליפות כדי לחדש את זרימת הדם לגפיים

וזה חדר העבודה השני, עם המסך הגדול ומכשיר הטל` הישן
והלא אלחוטי, כדי שאצטרך לרוץ כשיש טל`, ולא אדבק לספה


הצד השני של חדרון העבודה. עם הסורק/פקס/מדפסת.
אפשר לחשוב שאני כותבת את אשה בורחת מבשורה הבא

חשבתי לפתוח את התגובות לכל מיני שאלות אישיות, דברים שלא עניתי עליהם לכאורה או למעשה, אף פעם.
אני מזכירה שאפשר לשאול בעילום שם, כך שהכל חופשי. רוצים? בבקשה.