מות הוורקהוליזם (או: הטוקבק המוצלח ביותר שנכתב, ever)

כתבתי את הפוסט וורקהוליזם? out בבלוג השני שלי, לחיות את חייה, אחרי שעזבתי את תפוז. עכשיו קראתי שוב את התגובות בו, של מישהו שחתם בשם "אני", ובאיחור קולוסלי, ולמרות שהמצב הכלכלי השתנה, ממש התהפך, הבנתי שהן שוות פוסט בפני עצמן.
אם "אני" ירצה להזדהות, בטח שאשמח לתת לו קרדיט.

– – – – – – – – – – פוסט אורח אנונימי על וורקהוליזם – – – – – – – – – – – –
הגיחוך לעומת הוורקהוליזם עלה הרחק ממחוזותינו כבר בסיינפלד. כמו כל דבר, לכאן זה מגיע באיחור מדויק של עשר שנים.

גם טור זה שלך, מגיע באיחור מאוד לא אופנתי אחרי שהמציאות באזורנו (רחוב הברזל, קרליבך-מוזס ומשרדי הפרסום באוף-רוטשילד) כבר התאפסה על עצמיותה ואם עד לפני שנה-שנתיים מודעות שהכילו תיאורים כמו "שעות עבודה בלתי שגרתיות, מוטיבציה גבוהה, ראש גדול" וכאלה היו נפוצות במחוזותינו ונחשבו לאטרקטיביות, אפילו, כיום מודעה כזו כמעט נדירה.

פראיירים תמיד יהיו – אנשים שלא חוו את חוויית הוורקהוליזם ורוצים לדעת "איך זה מרגיש". אבל בזמן שאת רשמת שיא ישראלי שספק אם יישבר מתישהו במשך השנים בהן היית וורקהוליקית, הרי שכיום כבר לא רואים דטרמניזם מהסוג הזה יותר.

סוגי העבודות הדורשות וורקהליזם הן כאלה שנותנות לעובד בהן תחושה של לימוד, התמקצעות, מעבר לריגוש ועניין. למעשה וורקהוליק הוא המתלמד של פעם.

רק שבישראל אין לאן להתקדם. מנעד השכר בעיתונות, פרסום, טלוויזיה, מייצב את המסה העיקרית של העובדים ברמת השתכרות של 4 עד 9 א"ש לחודש (שזה מעט, v) יחסית למה שקורה בעולם הגדול, האמיתי, בו יש גם אנשים שקוראים (וקונים) עיתונים, ולא רק כותבים ועורכים אותם כמו אצלנו.

כל מה שתיארת די נכון וקולע, זה פשוט נורא מוזר לי שאת מפרסמת רשימה כזאת רק עכשיו, או חושבת את זה רק עכשיו. אני איכשהו בטוח שלפחות ברמות מסוימות היית מודעת לכל זה עוד קודם, אבל בחרת להישאר במקומות הללו, של עבודה מרובה מדי הנתונה בתחושת שליחות, מפני שבקטנה גם היה לך עניין אישי במקומות הללו. לא חברתי, לא כתחליף למשפחה או אהבה, אלא עניין אינטלקטואלי.

אני יכול לתאר לי שכשהיית בדרכך לסרט החדש של וודי אלן, עליו היית צריכה לכתוב ביקורת, לא אמרת לעצמך `אוף! איזה בעסה! מה אני צריכה ללכת לראות את הסרט הזה עכשיו כשאנשים אחרים הולכים ל… לראות את הסרט החדש של וודי אלן".

נכון, עבדת גם בעבודות קצת פחות מרתקות וקצת יותר סיזיפיות, אבל זה לא מקרי שבעיקר במדיה לסוגיה רואים עובדים בגילאי 20 עד 30 שנהנים מהעניין ויש להם את היכולת המנטלית והפיזית, כמו זו המשפחתית, להשקיע שעות עבודה אינסופיות עבור שכר זעום. לרוב גם מדובר באנשים שמראש מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, והשכר מראש לא מהווה שיקול מהותי בבחירה שלהם.

בהגיעם לגיל שלושים ומשהו אותם עובדים משנים פאזה. מי שמתחתנים ומתחילים לעבוד על התא המשפחתי שלהם מוצאים עבודה פחות מרתקת ויותר מכניסה, מי שמבקשים ליצור תא אלטרנטיבי, כמוך, מנתבים את הקריירה שלהם למקום יותר אישי ועצמאי. במקרה שלך הכיוון נראה הרצאות, לימוד, מעין מאמא של כל העוסקים בתחום, שאומרת הייתי בסרט הזה, והעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכם היא "דבר ראשון תירגעו". לא להתלהב יותר מדי. נכון.

אבל אל תשכחי שהרוב המוחלט של חבריך לתעשייה מעולם לא הגיעו למצב של השכמה ב-5 בבוקר על בסיס יומי.מדובר בקיצוניות שאכן מזכה אותך בתואר וורקהליקית העשור.

ברוב המקרים של וורקהוליזם מדובר בשילוב של כישרון רב וחריצות. אצלך הכישרון היה (ועדיין) רב הרבה יותר, ובמובן מסוים, לפחות מהצד, נראה כאילו הכישרון הזה לא הוערך די. אולי חלק מזה באשמתך, שלא ידעת לעזוב מקומות שלא זיהו אותך, אבל לי נראה, ואני אגיד משהו מעט קיצוני ופותח פתח לדיון אחר לגמרי, שפשוט מאוד כל מה שהיית ועשית היה נכון למקום כמו ניו יורק, ולא לתל אביב/ישראל, שבה יש המון דיבורים על תרבות, אבל אין לזה גיבוי בשטח, ולכן עבודה במדיה הישראלית אינה מאפשרת קידום במובן הכלכלי. מבקר הקולנוע של XX, בן ה-22, שמח שהוא מקבל כרטיסים לסרט בחינם ומזמין את הידידה שלו, כי אין לו זמן לחברה, לסרט בחינם. שם הוא גם יאכל את ארוחת הערב שלו, בורקס, במזנון לעיתונאים שהוזמנו.

אין דרישה לניסיון רב ואין הערכה לכזה וממילא אין אפשרות, אין נישה, למי שצלחו את שנות העבדות ובוחרים באופן נדיר להמשיך לעבוד ברמה כזו של השקעה. אין מה לעשות עם האנשים האלה. אין תפקידים בשבילם. זה הילד בן ה-24 שכותב מהבוקר עד הלילה בשביל גרושים, העורך שגדול ממנו בשנתיים ואחר כך העורך הראשי. אין באמצע. וזו הסיבה שאת בוחרת לעבור לתחומים אחרים לגמרי, הרצאות, ייעוץ, יוזמות…

תא, טוקבקיסט נוסף, עונה לאני:
הפרוטסטנטים התחילו עם זה, הסוציאליזם נתן לזה את הגוון שלו, וה…. איך לקרוא לזה, עירונות מודרנית? ממשיכה את הקו (אם כי פחות בראש חוצות). העיקרון ברור: מי שעובד הרבה הוא אדם יותר ערכי, מי שעובד קשה הוא אדם יותר טוב מוסרית, וכל המרבה הרי זה משובח. אדם נמדד בהשקעתו בעבודה. האתוס הזה עדיין עובר – בסמוי ובגלוי – בחינוך של אנשים רבים. בישראלית מודרנית קוראים לזה "אחחח, תראי את חוה, היא באמת נותנת למקום הזה את כל הנשמה, מכל הלב, מה אגיד לך, מכל הלב" (זאת אומרת, חוה מגיעה לעבודה שעה לפני כולם כדי לעשות חשבונות משעממים שאף אחד אחר לא רוצה לעשות והיא עוזבת בערב שעתיים אחרי כולם כדי להשלים עבודות פקידות מייבשות שלאף אחד אחר לא בא לעשות)…

ואני ממשיך:
…זה גם לא משנה מה טיב העבודה, זה יכול להיות מנכ"ל בית השקעות או המאבטח בחניון, אנשים תמיד יראו את האדם העובד, העבד, המכונה, במרחק של כבוד מהם, מרחק של, כן, הוא מאבטח, זה לא התפקיד הכי חשוב, אבל הוא כאן יום ולילה, תמיד על כיסא הפלסטיק, עם השקית-אוכל מהבית והתרמוס, איזה בן אדם צנוע, עושה את עבודתו.

מכבדים, מעריכים, למרות שבחיים לא היינו מתחלפים איתו, והמחשבה על מה שהוא מפסיד מנותבת ל"תרומתו" לחברה: לא רואה את נכדים גדלים, לא היה בסרט כבר שלושים שנה, העבודה זה הכל בשבילו, עומל על לחמו, דואג שתהיה ירושה לילדים. אדם אחראי.

בסך הכל מדובר במכורים, ואין לזה קשר לכסף כפי שכבר נאמר כאן.
כל אחד והקיק שלו ולנו, בתקשורת זה העונג הצרוב בידיעה שאתה "חלק ממהלכים שנוגעים במדינה שלמה!" וכמובן יודע הכל לפני כולם, ומבין גם איך לנתב את זה לתוך יצירת באזז/השפעה.

זו תחושת ההשפעה. אז מנכ"ל חברת הפיננסים מאמין בהשפעתו על "כל כך הרבה כסף של כך כך הרבה אנשים" שיש לו "אחריות כלפיהם". במקרה של השומר בחניון, הוא יודע את הסדר של כל החניון ומי חונה איפה ומי מגיע מתי ואיך לשמור חניה לזה וכו`, והוא יודע שכשהוא לא שם – "או-הו איזה באלאגן יש…" ובמקרה של התחקירן הוא יודע שהמנחה שואלת עכשיו את השאלות שהוא כתב לה אתמול בלילה, ושאף אחד במערכת לא באמת מבין את השפעות הריטלין כמוהו כי הוא קיבל 10 על העבודה שהוא הגיש בנושא למרצה הכי מטורף בחוג לפסיכולוגיה.

ברגע שכל כך הרבה נדבכים בעבודת המערכת עוברים דרכך, תלויים בך, וכל כך הרבה דברים "רק אתה יודע לעשות" ו"רק לך יש את ההבנה והרגישות והידע", אז אתה יודע שאתה לא יכול לעזוב כי התוכנית תיפול, החניון יפול, וכל המשקיעים יאבדו את כספם.

ואז, כשאתה עוזב (אם הייתי מקבל פיצויים מכל מקום שהתפטרתי ממנו) במטרה לעשות "משהו אחר לגמרי" (תמיד נגמר בלימודים) אתה מגלה שהמערכת מתאוששת מהר מאוד, מגיע מישהו אחר, די אוטיסט לדעתך, אבל עוזרים לו, ובדרך פלאית – זה זז! זה ממשיך לחיות. המנכ"ל מוצא חניה גם בלי השומר "יודע כל" (ממש במקרה התפנתה כשהוא נכנס לחניון) האנליסטים לקחו החלטות בלי לבקש "דקה, דקה, תסתכל על זה" מהמנכ"ל, והמנחה, כן כן, אותה אחת שנדהמת לראות שהיא לא מסוגלת להוציא מהפה מילה אחת שלא כתובה לה על הטלפרומפטר, שואלת שאלה בלעדיך, וזה עובד, זה עובר, גם אם היית לוחש  באוזניה שאלה אחרת עכשיו, החיוך אותו חיוך, והחיוך הזה עובד בלעדיך. וגם אותה מנחה, גם אותה אפשר להחליף. ואת העורכים, והמלבישה.

יש שני סוגים של וורקהוליקים. הראשון: האולד פאשן, אותו תיאר/ה תא: אותה חוה. הסוג השני, זה שבא מאוחר יותר ובגנותו התוודענו לכינוי השנוי במחלוקת הזה, שייך לאותם "צעירים שאפתנים", נדמה לי שמלאני גריפית` ב"נערה עובדת" היתה העדות הראשונה לדבר הזה. עברו מאז 20 שנה? המצב נהיה יותר גרוע.

חייו של הוורקהוליק קצרים, בדרך כלל הם כוללים את עשר השנים הראשונות מגיל עשר עד עשרים, בהן הוא לומד (ובשלב מסוים גם עובד) באופן חריג מקצוע מסוים. העשור השני נמשך מגיל עשרים עד שלושים, וכולל בדרך כלל מעבר בצמתים החשובים להתקדמותו (כך עו"ד שאפתן יתמחה אצל שופט, אחר כך יעבוד במשרד יוקרתי, תוך כדי יתנדב באחת הקליניקות המשפטיות המגישות סיוע משפטי חינם, יפתח משרד משלו, ובגיל 30 כבר יופיע בתמונות ליד איזה אולמרט).

בסביבות גיל 30 הוורקהוליק משנה צורתו, משיל מעליו את חליפת הסופרמן או וומן והופך להיות מקצוען. ככזה יש לו אופציה לאסוף סביבו וורקהוליקים קטנים דנדנשים, שהוא ילמד אותם את רזי הוורקהוליקיות. זה במקרה והוורקהוליק נשאר במערכת ולא נטש אותה באחת לאחר רגע כלשהו של הארה, שנפלה עליו בסביבה ירוקה כלשהי אליה נקלע, או, במקרה הפחות מואר, עת ראה את נחיריו של מנתח הלב ממקום משכבו. במקרה והוורקהול נטש את המערכת לטובת הקמת מערכת בריאה יותר משלו, סביר להניח שיהיה זה דווקא אחד מהמקומות היותר שווים לעבוד בהם.

ונדמה לי שזה האור בקצה מנהרת השאלות בין נטישת דרך החיים הוורקהוליקית לזו השפויה, הידיעה שמקום כזה אכן קיים, שאפשר לחיות, ליצור, ליהנות, גם בלי להיות אחד ממובילי המערכת, בלי להיות במרכז ההתרחשות, או בלי להיות מרכז ההתרחשות עצמו.

רק דבר אחד עוד לא הצלחתי לפרק לכדי פיתרון שיהווה שלום בר קיימא: איך יתמודד הוורקהוליק עם הרגע הזה, בו מסכי וול סטריט מראים נפילות בכל המדדים ואתה כבר לא אנליסט בכיר בבנק השקעות מוביל, אלא צופה בדיווח בביתך במושב מלכישוע, בידך האחת קילשון, ואילו האחרת כבר זזה מעצמה, מחשבת, כותבת, אישתך מהצד, במבט חושש, יודעת שזה הולך להגיע
"מה הוא מדבר על מדד יתר?! שירוץ לקנות אופציות בשורט" .

אותו שומר בחניון שמספרים לו על התאונה שקרתה שם הבוקר. כן, מאז שהוא עזב אין יותר סדר, כל אחד חונה איפה שבא לו "וזו התוצאה" (ולא כמובן העובדה שבאותו בוקר נכנס לחניון עובד שהתלהב ממכוניתו החדשה קצת יותר מדי. וכדי להרגיז אגיד שזו כנראה היתה נהגת).

ואותו עיתונאי, זה שכתב כאן על העורך שדורש ממנו להרים כפולה בשישי בבוקר ועוד כמה משימות "קטנות", הו, אותו עיתונאי, כי הרי וורקהוליזם כמו זה שמתרחש במדיה על כל סוגיה, אותו עיתונאי כנראה לא ייגמל לעולם, לצערי. ולא הפרסומאי ולא התקציבאית. האנשים האלה כמעט אבודים לגמרי, ובדרך כלל מרגע שהם נכנסו למערכת, האופציה היחידה הקיימת עבורם היא תפקיד מרתק יותר במקום אחר. כי בסופו של דבר, וורקהוליזם לא קשור לכסף, הוא קשור לעניין, סקרנות אינסופית, הנאה אינטלקטואלית מההתרחשות בה אתה מתנהל, והמיומנות בה אתה מתנהל בה.

כל תופרת וורקהוליקית בפולגת יודעת במבט אחד מה שווה החולצה שלך גם בלי להסתכל על התווית, והיא לא צריכה חיזוקים ממנהל העבודה כדי לדעת שהתפוקה שלה היום היתה מדהימה, וגם אם חברותיה לעבודה קצת חיפפו, היא יודעת שנבחרת הכדורסל של ישראל לאליפות אירופה, זו שמופיעה עכשיו בטלוויזיה, לובשת את החליפות שהיא תפרה אתמול במיומנות כה רבה, ואת ההנאה הזאת מעמל כפיה אי אפשר לקנות בכסף.

לכן, כשראינו את אמה של כוכבת הפרסומת של פלאפון יושבת על המדרכה מחוץ למפעל הנסגר בעיירה הדרומית, בסמיכות כה גדולה לבאזז התקשורתי אודות מיליון וחצי השקלים שקיבלה בתה עבור השתתפות באותה פרסומת, לא יכולנו שלא לתהות "למה היא צריכה את זה? בשביל 4,200 שקל בחודש הבת שלה יכולה להחזיק אותה לנצח בשכר שהיא מקבלת על ערב אחד ביום העצמאות" (דווח על 50 אלף דולר בזמנו).

אבל וורקהוליזם זה כנראה משהו כל כך מורכב, שהדרך להיגמל עדיין לא לגמרי בהירה, אחרת לא היינו מנהלים את הדיון הזה כאן.

פוסט אורח מאת טוקבקיסט בשם "אני"
– – – – – – – – – – – – – – – – –
לפני פיזור
הבאג: מערכת התגובות מתנהלת ידנית.
אתם כותבים, אני נאלצת לאשר. אבל אל דאגה, הן לא הולכות לאיבוד (בינתיים).
ייתכן שיעברו מדי פעם כמה שעות עד שאאשר, שעות שבהן אעדר לצורכי הממממ, החיים.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה עופרת יצוקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

21 תגובות על מות הוורקהוליזם (או: הטוקבק המוצלח ביותר שנכתב, ever)

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    "מי שמתחתנים ומתחילים לעבוד על התא המשפחתי שלהם מוצאים עבודה פחות מרתקת ויותר מכניסה".אפשר לשאול איזו עבודה בדיוק, כי אני מחפשת, ולא מוצאת.(אחלה פוסט אורח) ^*^",",",`מיכלשאלה אחת קטנה

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הייתי נגן בתזמורת, ויום אחד אחד הנגנים התחיל "לזרוק".הוא היה מאחר, ולא מתאמן, ובטוח שהוא "סטאר" משהו משהו. או אז אמר המנצח:"רק שתדע – בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף".וזה נאמר בהקשר הוורקוהוליקי של "לא יסתדרו בלעדי".^*^",",",`The Tuna Masterזה מזכיר לי משפט חכם מאוד ששמעתי

    אהבתי

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    נהדר ממש^*^",",",`uribaתודה שהצפת את הטוקבקים האלה

    אהבתי

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תכף תגלו את אטלאנטיס.^*^",",",`משה חצוצרהמה זה החפירות האלה?

    אהבתי

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    בעיני וורקהוליק הולך יחד עם עניין בעבודה.קשה לי לראות מצב של וורקהוליק שעושה משהו שלא מעניין אותו ועדיין הוא וורקהוליק.ואם כך הרי שייש כאן חיבור בין מאפייני אישיות לעניין בעבודה, מה שהופך את כל העניין למורכב מעט יותר.^*^",",",`אסקלנטההמממ… מעניין.

    אהבתי

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    פוסטורח מעולה. מזדהה עם רובו. לפני כשנתיים, החברה שעבדתי בה כמנהל עבודה, ונוהלה ע"י זכיין ישראלי, נמכרה לחברת האם האמריקאית, וקצת אחרי זה, התרחש מיזוג עם מתחרה ישראלית. היקף העבודה שלי גדל מאוד (המשכורת לא. מה פתאום ?), עד שמישהו אמר לי : "תגיד, אתה חי בשביל לעבוד, או עובד בשביל לחיות ?". ניסיתי כמה סוגי "מרד" קטנים, שכללו כמה שיחות עם הבוסים, ואחרי שראיתי שדברים לא משתנים, וחיי (חיי ?) גיהנום הם, עזבתי. בלי גיבוי. בלי עבודה אחרת. פשוט עזבתי. נחתי שלושה חודשים, והיום יש לי עבודה אחרת. שקטה יותר. נחמדה יותר. nine to five. (ואני לא נשוי). אז כן, היה לי מזל, שמצאתי עבודה אחרת די מהר, אבל אני יודע לעבוד ולתת את הנשמה למקום העבודה שלי, אבל אני גם יודע להתנתק ו…לחיות. ^*^",",",`איתןהכל במידה

    אהבתי

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    המאבטח רעב ללחם, אגב. לא עובד מתוך צניעות אלא מתוך עבדות^*^",",",`ללא שםעבדות ישנה נושנה

    אהבתי

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הבעיה עם העבודה במדיה בארץ היא שאם אתה רוצה לעבוד ב"עבודה יצירתית בסביבה צעירה ודינמית" אתה חייב להסכים להיות עבד, ופשוט לקנות שפורפרת וזלין גדולה יותר …. אין אפשרות לעבוד 9-5 כמו בכל מקום אחר נורמלי בעולם, כי אם תתנגד ותעמוד על כך שיש לך חיים, יגידו לך לא תודה. מה עושים?^*^",",",`עובד עצותמה עושים?

    אהבתי

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ואז שוברים את הכלים. שלא כמו סתומים(ות) שהיו רתומים לעול פי עשר מהמותר. ממרחק קצר משם זה נראה מגוחך. ממרחק קצת יותר ארוך זה נראה פאתטי, עלוב, מטופש על גבול הפיגור, ובעיקר כפוי טובה ברמות שלא הייתי מעלה בדעתי אף פעם.^*^",",",`ולווטעובדים ככה כמה שנים, מעט

    אהבתי

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ועדיין אני לעתים (אם תוכלו להבין כיצד אפשר להיות וורקוהוליקית "לעתים")מעולם לא הרגשתי "מנוצלת".היו שנים שהרווחתי פחות, היו שנים שיותר, והיו שנים שעוד יותר.אבל המסירות המוחלטת לעבודה, ימים ולעתים לילות, נבעה בעיקר מעניין גדול וסיפוק אישי. משהו אגואיסטי דווקא. אלה היו החיים שלי. העיקריים. והייתי מאושרת מזה.^*^",",",`בת הטוחןהייתי וורקוהוליקית הרבה שנים >>>

    אהבתי

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    …שהפועלת ב"פולגת", זו שעובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, היא וורקוהוליקית. הרי היא בסך הכל שפחה מודרנית, עובדת עשר שעות עבור חופן שקלים שאפשר לקנות איתו לחם אחיד וגבינה לבנה.והבת שלה? הבת שלה לא באמת יכולה לפרנס אותה. היא יכולה לעזור, אולי, אבל אחרי המיסים שהיא משלמת על מיליון וחצי שקלים, מקסימום תקנה לעצמה בכסף שנשאר דירה לא יקרה, ולא בתל אביב.^*^",",",`בת הטוחןמצחיק ש"אני" חושב שהפועלת >>>

    אהבתי

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתמול ביקרתי חברה טובה שעובדת בהייטק ולה בן בן שנתיים. היא עובדת שעות ארוכות מאוד ומבלה איתו רק פעמיים בשבוע אחר הצהריים, וכל לילה חוזרת למחשב לעבודה. היא מרגישה שהיא מפספסת משהו, שאת הכוח שלה היא תקבל ממשפחתה, אבל במשפחה הזו היא פוגעת, בזוגיות ובילד, בגלל השעות, והיא עובדת כך כי היא מפחדת שאם תשים גבולות, יראו בה טובה פחות מאחרים, ותפוטר. היא אמרה שהיא יודעת שאת הזהות שלה היא לא צריכה לאשר דרך העבודה, כי היום יש ומחר אין, ושמחתי שהגיעה אליה התובנה הזו. עבודה כבר לא מאשרת זהות ובונה אותה, זה רק מיתוס שנועד להפוך אותנו לעבדים^*^",",",`rikycהורים ווורקהוליזם

    אהבתי

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אני לא ממש יכולה לענות. אולי "אני" יגיח מתישהו מאיפשהו.^*^",",",`ולווטאממ, מאחר שזה לא קרה לי,

    אהבתי

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ולווטשמחה ש

    אהבתי

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ולווטהאמת שכבר גילינו

    אהבתי

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    "חיבור בין מאפייני אישיות לעניין בעבודה"^*^",",",`ולווטאה, זה מובן מאליו:

    אהבתי

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ולווטיפה מאוד. כך צריך

    אהבתי

  18. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ^*^",",",`ולווטגם צנוע, גם רעב

    אהבתי

  19. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אחרי שהגיעה לתובנה הזו?^*^",",",`ולווטכן, אבל מה היא עושה, החברה שלך

    אהבתי

  20. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    וגם להבנה על הניצול לא תמיד הגעתי בזמן.^*^",",",`ולווטאצלי זה היה יותר מורכב

    אהבתי

  21. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אמרה שכדי להתגבר על האשמה והפחד שלה לשים גבולות בעבודה היא תלך לטיפול. אני מבינה אותה. פעם חשבתי שמדובר בהפנמת תעמולה חברתית, למניעת התקדמות של נשים בעבודה, היום אני חושבת אחרת לגמרי. אם הייתי יכולה להחזיר את כל השעות האבודות שלי עם בני הבכור בגיל הרך… ^*^",",",`ריקיהיא

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s