ידיעות והאינטרנט, רענן ואני

שילה דה-בר, עורך ידיעות, מבין באינטרנט. טוב, זו לא חוכמה. דה-בר מבין בכל דבר. ואני לא אומרת את זה כדי להחניף. אני אומרת את זה כי יש אנשים כאלו. זרקו להם מילה על משהו, הם ידעו עליו. שמעו עליו. קראו עליו. עשו אותו.

ובגלל שדה-בר מבין באינטרנט, ואין לו שום עניין בקיבוע דפוסים קיימים, או בהשחתה מתמשכת של יערות גשם לעדי עד, אני לא מצליחה להבין את ההתייחסות שלו לרשת. למען האמת זו לא המצאה שלו, ההתכחשות הסלקטיבית ל-www, אבל הוא ממשיך את המסורת של עורכי ידיעות הקודמים כאילו לא הגענו בשעה טובה ומוצלחת לשלהי 2008.

דה-בר לא מרשה לכותביו לכתוב באינטרנט: בלוגים, טוקבקים, שום דבר (יוצא דופן היה הבלוג של יובל דרור, עד סוף אוקטובר עובד ידיעות). הוא גם לא מעלה שום חומר* מהעיתון המודפס לאינטרנט. מקסימום, הפניות ב- ynet בחמישי או בשישי למהדורת השבת (עוד יוצא דופןכנרת רוזנבלום הכותבת טור מפריז ב-24 וב-ynet – עד לפני 3 חודשים).
כותבים אחרים שביקשו אישור לכתוב בלוג נענו בסירוב.

כל עם ישראל יודע (טוב, הבלוג וספירה וגולשי קפה דמארקר) על מקרה שאירע לפני כמה שבועות: רע"ש פתח פה בלוג, וכתב פוסט אחד על אודות חולדאי. זה היה שבוע לפני הבחירות. יומיים עלצה הבלוגוספירה וחלצה שמפניות, יומיים געשו יושבי הקפה, ופאף, הבלוג נעלם. אני משוכנעת שהוא לא נעלם כי כותבו התחרט, אלא כי כותבו התבקש להסיר את הבלוג על ידי קברניטי (מיברג היה כותב קלגסי) ידיעות.


 לא ברור לי למה דה-בר לא מבין שכתיבה מסוג כזה לא יכולה להזיק לעיתונו, אלא רק להשביח אותו. ברוב עיתוני העולם אך מקובל הוא שהעיתונאים כותבים גם בלוגים, אם מתחשק להם. מה אני מרחיקה לעיתוני העולם? גם בישראל, כמובן. הארץ מעודד את כותביו לכתוב בלוגים (טור צד משמאל). במעריב לא שמעתי שאכפת לעורכים אם כותביהם כותבים בלוגים או משתתפים בדיונים אינטרנטיים. עיתונאי גלובס כותבים בלוגים ומעלים את החומרים שלהם מהעיתון. עידו קינן מכלכליסט ונרג`  לשעבר כתב וכותב.

רק בידיעות משגיחים שחס וחלילה לא תדלוף מילה מודפסת, כלומר קדושה לרחבי האינטרנט, פן יקרה מי יודע מה. מה יקרה? פחות אנשים יקנו ידיעות אם יתפרסם בלוג של נחום ברנע גם באינטרנט בו יכתוב חומרים שלא היה להם מקום בעיתון (פעם, אגב, היו לו טורים ב-ynet אבל החגיגה הסתיימה ב-2006. יופי, אשכרה הולכים אחורה בידיעות)? פחות אנשים יקנו ידיעות אם לרענן שקד יהיה בלוג בקפה? מה הסיפור? מה נהיה?

אבל זה לא הכל. השבוע התבקשתי למחוק תגובות של אחד מכותבי ידיעות פה בבלוג. נעניתי לבקשה, נו מה, וכי אקח על מצפוני עוד מובטל? אני לא מבינה את החוקים המשונים האלו, ומה שעומד מאחוריהם. ידיעות נוהג במין טוטליטריות בעובדיו, ומשגיח שלא תזלוג ולו מילה אחת שלהם לאינטרנט. מה השלב הבא? יאסרו עליהם להעלות פרופילים בפייסבוק ולכתוב שם notes? יחידת מצ"ח של ידיעות תבוא לעשות בדיקות אמל"ח בכרטיסים האישיים? מה הרעיון, לגרום לאנשים לכתוב בלוגים מחתרתיים (אופס) כמו באיראן?

אני לא מצליחה להבין את ההיגיון של ידיעות דה-בר. אני מציעה לו להפשיר את עמדותיו, ולא לעמוד עם כיתת יורים מול הכותבים שרוצים להשתלב במדיה החדשה-ישנה הזו.  לא ייתכן להמשיך ולחסום את האשד הגועש עם אצבע אחת אחרי השנייה על הפרצות בסכר העומד לקרוס. יאללה, הרפה. תן לכותבים להתבטא, נצל את הרשת לטובת העיתון. אל תיצור גדר הפרדה בין השניים.  

* מיילבק:

"זה לא נכון שלא עולים חומרים מידיעות. ב-ynet עולים מדי יום אייטמים מהעיתון המודפס.

בערוץ התיירות: כתבות של דני שדה; בערוץ האוכל: כתבות של שרית סרדס-טרוטינו, אמיר קמינר, רוני ונציה, לפעמים גם של יקיר אלקריב או אבי אפרתי ידיעות תל אביב), ועוד".


תשובה לחברי לשעבר רענן
רע"ש כתב הבוקר (סיירת שקד, 7 ימים) על חברים. מאתמול אני מקבלת הודעות בהולות שהוא כתב גם עלי. אבל הרי אני מקבלת 7 ימים רק בשישי, אז נאלצתי להתהפך על משכבי בלילה, מתקשה להירדם.

והבוקר הגיע העיתון. לא, לא קמתי בארבע וחצי כמצופה ממני, מותשת ישנתי עד מאוחר (7:30).
וזה מה שכתב (כלומר אני מניחה שהכוונה אלי, אלא אם יש לי תאומה, טפו):

"אני זוכר את ההדחה הגדולה האחרונה: היא היתה חברה טובה שלי מאז גיל 22 עד שיום אחד הבנתי שהיא רווקה פתולוגית ונוקשה כקרש חיתוך שגם רוחשת בוז מוחלט לזוגיות, קשרים, חתונות, אכפתיות פוליטית, דירות משופצות, מזון מבושל, כתיבה מתחכמת או בקיצור – לכל בחירה שעשיתי בחיים. `אם היא כל כך בזה לכל מה שאני, כל מה שאני מייצג, איך בעצם היא חברה שלי?` תהיתי ביני לבין הזוגיות שלי מול ערימה של מזון מבושל, ולא חיכיתי לתשובה: הדחתי אותה ללא שימוע מתוך הבנה שעוד יהיה לי הרבה זמן להצטער על זה. מאז אני מצטער".

אז הנה אני עושה לעצמי שימוע, כמדבירת חברים לא קטנה מטעם עצמי
(ביטוי בו משתמש רע"ש ע"מ לתאר את עצמו בזה המדור):


1. לא הייתי מאמצת את ההגדרה "רווקה פתולוגית". בכלל, מה זה משנה מה מצבי המשפחתי? למה שזו תהיה המילה הראשונה המגדירה אותי? הייתי שמחה דווקא ל"עצמאית באופן חולני ממש". זה כבר יותר טוב.

2. "נוקשה כקרש חיתוך" – קרש החיתוך שלי (איקאה) הוא פלסטי וגמיש. נכון שחלק מהמורים שלי ליוגה יגידו שראוי לי להתגמש, אבל זה לא קל, לא קל.

3. "בוז מוחלט לזוגיות, קשרים, חתונות" – לא, רק לחתונות. אבל זה משהו ידוע לכל מימים ימימה. מגיל שש, כמו שכתבתי. לזוגיות ולקשרים אני לא חשה בוז, אלא סתם קנאה אימפוטנטית, שהרי אני סובלת מנכויות רגשיות לא קלות ואפילו לא יכולה לישון בצוותא (וסליחה מכולם).

4. "ולאכפתיות פוליטית" – בוז? לא נכון. להגיד שאני עולה על בריקדות יהיה מוגזם, אבל אין לי בעיה עם כל מי שעושה את זה.

5. "דירות משופצות" – לא נכון. למיטב חבריי יש דירות משופצות שאני מריירת עליהן. לי יש סתם דירה שאינה שלי ואין לי יכולת לשפץ אותה (אבל היי,  התקנתי מזגן חדש בסלון, מה שהוביל למדרון החלקלק אליו נקלע האוברדרפט שלי).

6. "מזון מבושל" – כנ"ל. אני לא יודעת לבשל, אבל מתעלקת על כל בשלן ובשלנית שנקלעים לטווח שלי, ומלקקת את צלחותיהם וסיריהם. הם מוזמנים להעיד בשבועה.

7. "כתיבה מתחכמת" – א-ני? נגד? לאאאאא. ביג לא. 

8. ובכל מקרה, לסיכום, אם להצטער, אז גם אני מצטערת.

נ.ב אמנם אני צמחונית, אבל גם מיזנתרופית!

(רש"י: הוא שונא צמחונים, אוהב מיזנתרופים).  

vlvtunderground@gmail.com

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה אאאאאא. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s