אצבעות שחורות, 14/11/8

7 ימים
"הרב של אובאמה", מכריזה כותרת השער. מה מתברר? הרב האמור, הרב פוניי הוא בן דוד של מישל אובמה, אשת הנשיא המיועד.
(והכותרת, "טלית עם ברק", מה נהיה?)
קרבה שכזו לאובמה מצדיקה שער וכתבת ענק בה קובע הבנדוד הרב בוודאות שאובמה כמובן טוב לישראל. בשבוע הבא: הגננת של אחותו החורגת של אובמה מספרת איך בא לקחת אותה פעם מהגן הביתה.

"אבודות בעבודה" (בילי בסרגליק) מביאה חלקים מהדו"ח "עובדות בשוק תעסוקה מעורער" של מרכז מהות, עמותה המסייעת לנשים בחייהן התעסוקתיים.
המדובר, לרוב, בנשים המועסקות ב"תעסוקת עוני". התיאורים מדכאים ומייאשים. עד כמה יעזור הפרסום הזה לשינוי המצב? הלוואי שכן.


באיזה עיתון הייתם מצפים לראות כתבה על גידול שפמים כטרנד חדש?
את, לאשה, סגנון, זמנים מודרניים, ליידי גלובס, מארקרוומן, מוסף הארץ, סופשבוע, 7 ימים, מנטוק, מנטה, בלייזר, 7 לילות, תרבות מעריב, G, פירמה, טיים אאוט.

התשובה, כרגיל, תזכה את הפותר/ת במנוי לכל החיים.


המוסף לשבת
נחום ברנע מנגח את ניר ברקת.

ברנע, ירושלמי שורשי, הצביע לברקת בבחירות, רק כי לא היתה לו ברירה, לדבריו. זה לא מונע ממנו לכנות אותו בסוף הטור שלו "טמבל" ו"חמור" כאחרון הטוקבקיסטים, נגדם, אני מתארת לעצמי, יש לברנע הרבה מילים רעות לומר.
כן, גם אני, בלי שיהיה לי קשר רגשי לגשר המיתרים כתבתי שאני לא חושבת שצריך לפרק אותו. אני גם לא חושבת שצריך להפסיק את בניית הרכבת הקלה. אבל לא היה עולה בדעתי לכנות את המציע לעשות כן בשמות.
גם מתי גולן בגלובס מציע לברקת להירגע ולא להנפיק הכרזות לא סבירות. וגם גולן לא מקלל.
אז ברנע, אתה מוזמן לרסן את עצמך.
צרות בכותרות

"גבעות התחמושת
חמישה נסיונות התנקשות על רקע אידיאולוגי יצאו בשנה האחרונה מהשטחים, ועל כולם הוטל איפול כבד * זו כבר מזמן לא פרחחות ולא סתם עבריינות, אלא איום רציני על המשטר * במערכת הביטחון מתחילים לרכז מאמץ, אבל מודים: אין לנו התרעות ממוקדות, אין לנו שמות של הגורמים המסוכנים
"

מה מבינים מהכות+מש הללו? מי הם המתנקשים הפוטנציאליים, ערבים, יהודים, מי? מישהו יודע?
רק אם קוראים את הכתבה של אלכס פישמן אפשר להבין שהכוונה היא לאנשי הימין הקיצוני.


הראשיות

"שר הביטחון אישר לאחרונה עשרות תוכניות בנייה בגדה"
למה השר לא מגיב להארץ?

המדור של דנה ספקטור, "שמחת עניים", זוכה לככב בכותרת הראשית של ידיעות, כחלק ממארג "המצב הכלכלי".
דרך לחבב עלינו את הכלכלה הקשה לעיכול?

אבל הידיעה הכי מעוררת תקווה נמצאת בעמוד האחורי של ידיעות, שם מובטח שגם פירות וירקות מכוערים לא ייזרקו לפח. גם אותם מותר לאכול, וזה בעקבות "האיחוד לענייני חקלאות" שיצא נגד ההוראה בת 20 השנה של האיחוד האירופי.
טוב, מאחר שאנחנו די רחוקים מ-1 באפריל, כנראה שזו לא בדיחה.


מי אשם במצב הכלכלי?

איתן אבריאל מסביר למה התקשורת לא אשמה במשבר הכלכלי הגדול.
יובל מסביר לו איפה הוא טועה.


העיר

עוזי וייל הפיק מערכון המשך להוא עם רמי הויברגר/ יגאל עמיר, וזו הסיבה לראיון בהעיר (כן! הועבר מהעיר לעכבר!), בו מסביר וייל למה העלה את המערכון לרשת: "הבנתי שאי אפשר לעשות שום דבר ראוי בשום ערוץ, כי כולם שמוקים תאבי רייטינג"

לצערי, להערכתי הוא טועה בדברו על כך שהריאליטי ייעלם בעוד כשנתיים:
"שנתיים מהיום התופעה הזאת תתכווץ עד תיעלם. אנחנו סובלים פה מסנדרום גלידת היוגורט. כולם נוהרים כדי להבין במה מדובר, מתמכרים ובסוף שוכחים".

זהו שלא. הנטייה להשתמש בג"י כדי לתאר תופעה שבאה ונעלמה פשוט מנותקת מהמציאות (וייל אינו הראשון שעושה בכך שימוש). גלידת היוגורט עכשיו בקאמבק מטורף. לבחינת אתרי לקלוק פוטנציאליים – אפשר לכתוב לי.

כך גם עם הריאליטי. העתיד הרבה יותר ממעונן חלקית. הוא אפור גשום. גשם של חלקיקי ריאליטי רדיואקטיביים עוד צפוי לנו.


פר-סו-מות
שיטת הפרסום הזו, בה מילים רנדומליות בטקסט הכתוב הופכות ללחיצות, ומביאות אותך לקישורים פרסומיים היא אחת הגרועות והנוראיות שנתקלתי בהן באתרי תוכן. הרי ברור שאין שום קשר בין הפרסומת לטקסט. הפרסומת מפרה את רצף הקריאה, מוציאה מריכוז ומשנה לחלוטין את המשמעות של לינקים בטקסטים. הרע בכל העולמות האפשריים (הדוגמא מנרג`).

הקולנוע הישראלי
מישהו יצא באיזשהו קמפיין מטורף לקולנוע הישראלי? שאחרת קשה לי להבין את פשר שלוש הכתבות הללו בסופשבוע אחד: 
ב-G של גלובס – עוזר הבמאי שאול דישי, ובדיוקן של מקוראשון על איתן גרין (כתבת שער אפילו). ובתרבות מעריב על המלבישה של הקולנוע הישראלי, רונה דורון.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
7 לילות
גון בן ארי מנסה להסביר למה ביוגרפיות הן לא להיט בישראל. איך מוכרים כתבה שכזו לקוראי המוסף הבידורי? עושים עיבוד תמונה בו מככב הספר (הבדיוני, אבל לא לאורך זמן) "חיי בובליל". עכשיו יש מצב שלפחות אי אלו קוראים פוטנציאליים ייתפסו ברשת, ויקראו כמה מילים.


מוסף הארץ
סייד קשוע בפרודיה מצוינת על המדור "מצב משפחתי".
🙂
לידיעת אסף שגיב: לא אוהבים את ז`יז`ק בירדן.

תרבות מעריב
רוגל אלפר מנתח את זליגת העורכים מהעיתונות לספרות ובחזרה.
בין היתר הוא כותב "הישגיו של אלפון סללו את הדרך למרמרי ולאיריס מור, על אף שהם נפלטו מהארץ כי נחשבו למי שאינם מסוגלים להביא לגידול משמעותי בתפוצה ובהכנסות. הם היו עורכי עיתונות בעלי יומרות ומחויבויות תרבותיות גבוהות ונפלטו מהארץ בשל כך. זו המסקנה האחרונה: העיתונות מתנקה מעורכיה הספרותיים. שילכו לעשות ספרות".
בלי שום קשר למחויבויות של האנשים המוזכרים, הם לא בעיתון יותר מסיבות מגוונות, יש לשער שרובן פוליטיות, מבניות, וקשורות בשינויים שרוצה לעשות כל עורך חדש שמגיע לאנשהו. עורך/מנכ"ל חדש שמגיע מחליף, לרוב, חלק נכבד משדרת הניהול. זו דרכו של עולם (ואני לא שופטת כרגע אם זה טוב או רע). מטאטא חדש וכל מה שכרוך בזה.

משומה מנחם בן לא מרוצה מהעונש שהוטל על גולדבלט.
לדעתו, שחקן בעל גדלות נפש כמו חנן אנן לא צריך לשבת בכלא. מה פתאום? שיטת הענישה של בן אומרת, כנראה, שבכלא ישבו רק פושעים מועדים: האלפרונים והאבוטבולים. אנשים בעלי "תרומה לחברה" כמו גולדבלט יתנו כסף למי שפגעו בהן, וכך יצאו ידי חובתם. כן, מה הבעיה, כמובן, שגולדבלט ישלם רבע מיליון שקל (זהו תעריף בן למקרי אונס "לא אלים") לכל אחת מהנשים בהן פגע?
מסקנה: לבטל את בתי המשפט, ולהציב את בן כשופט עליון. הוא כבר יעשה סדר במדינה הזו, ויעניש איש איש על פי דרכו.
השיח החדש לא ברור לבן, שעדיין חי במושגים של אונס אלים, אונס לא אלים,  כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת וכנהלאה.
נראה איך יגן בשבוע הבא על יעקב העליון.


סופשבוע

שירת הברווז – מחולדאי ועד מיברג, משניצר ועד – חפשו לבד.


נעדרת
צפי נוה, חולת אלצהיימר בת 72 מירושלים, נעדרת. אחת מרבים במדינה. אבל נוה זוכה ליחס מיוחד, ולתשדיר פרסומת טלוויזיוני עם תמונתה הקורא למצוא אותה. איך קרה?
סתם עניין של מימון משפחתי?

שימו לב גם כמה אזכורים גוגליים יש לנעדרת.


VTV

ילדי הסרטים – כתבה שהמקומונים אוהבים לעשות ולאהוב. ועכשיו ערוץ 10 מאמץ את הז`אנר.

קאיפו כהן מהקיץ של אביה, דוד שושן, מיקו מצ`רלי וחצי, לוסי דובינצ`יקקלרה הקדושה.
(אגב, לקאיפו יש 3 ילדים, ולא שניים ככתוב במשנה).

צופית גרנט חושפת את אחיה הסכיזופרן לרגל יום ההתרמה של אנוש, ומנפצת את סטיגמת מחלות הנפש.
נו, לא ממש, הרבה אי דיוקים, אבל גם זה לטובה.


מח` הגהה
לפנינה רוזנבלום (אולפן שישי): את לא רֱאיה, את רַעיה.

לפני פיזור
מחצית משיחת הסלון בארוחת הערב אתמול הוקדשה לאח הגדול, ומחציתה השנייה למחלות נפש. הנוכחים, בהם שלושה עו"דים, הוציאו צו איסור פרסום.

vlvtunderground@gmail.com

 

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה אאאאאא. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s