איך אומרים ראש דסק באיטלקית

אמנם אני לא מבקרת במערכות עיתונים כבר שנה ורבע (איך הזמן עובר שלא צריך לבלות במחלקת השכר אצל אתם יודעים מי), אבל לביקור במערכת Il Sole 24 Ore, כלכליתון שגונו סלמון, העיתון השלישי בגודלו באיטליה
(450,000 עותקים ביום, ב-80 אלף יותר מפייננשל טיימס), אחרי קוריירה דה לה סרה ולה ריפובליק, חיכיתי בקוצר רוח. ידעתי שהיא לא תיראה כמו אף מערכת עיתון מקומית. כלומר ישראלית (והייתי בכולן, לפחות בביקור, אני חייבת להודות בפה מלא ניוקי).

מדריך הטיולים שלנו היה העיתונאי אוגו טרמבלי שמכיר את הסכסוך הישראלי פלסטיני טוב יותר מרוב רובם של הישראלים, בלי להעליב. טרמבלי אמנם עבר ניתוח בברך, והוא מדדה עם קב, אבל זה לא מפריע לו לצלוע במדרגות במהירות כשהוא גורר אחריו חבורת ישראלים ופלסטינים לאים מרביצה ממושכת ומפחמימות הדחוסות לעייפה בכרסינו המשתפלות עקב הרבה יותר מדי ארוחות צהריים וערב ובוקר והפסקות קפה ביניהן, תרגולת מזון שלא מאפשרת עיכול יעיל.

התחלנו בחדר המופתי הזה, בו מתכנסים העורכים פעמיים ביום לישיבות מערכת, יושבים בוקר בוקר מול עמוד ממוספר ומצובע ומשווים את עצמם למתחרים, ומנהלים שיחות ועידה עם עורכי העיתון בערים אחרות באירופה. בתצלום נראה מסך אחד, אבל למעשה יש שלושה מסכים המקיפים את שדה הראייה של כל יושבי השולחן העגול בחדר השקוף.

 לחדר (אותו מילאנו בקלות) הגיע עורך האתר של העיתון, הפועל במינימליזם המתבקש: אין לו מספיק תקציבים, עובדים בו מעט מאוד עיתונאים, בעיקר הטריים שבהם, וכן, הוא מכרסם בקוראי ומנויי העיתון (מוכר?). רק באוגוסט האחרון התחילו להפעיל אותו גם בימי ראשון, תוך מעקב אחר שווקי העולם כמובן.

אבל מה, עיתונאי העיתון המודפס לא מחויבים לכתוב בו. אמנם רומזים להם שהעתיד באינטרנט, ושכדאי להם להשקיע בו, אבל לא בכוח. מה צופן העתיד? לא ברור.

העורכים והמשכתבים הרכונים על צגיהם, לידם חלפנו בדרך, נראים בדיוק אותו דבר כמו בכל מקום, אבל ההפתעה היא תחנת הרדיו המשגשגת של העיתון – כמה חדרונים בתוך המערכת – תחנת מלל וחדשות רצופות, ממש במתכונת הישראלית המוכרת. מאזינים לה שני מיליון איש ביום. כן, שני מיליון, שאלתי פעמיים. ביום. הרדיו חזק ביותר באיטליה.

האיש המוצלח הזה, ולא נראה לי שהצלחתי ללכוד את חנו האיטלקי הרב, שמו ג`יג`י אאל"ט, עומד בראשה.

          משמאל לג`יג`י, דני רובינשטיין וד"ר תמר אשורי
מדי פעם עובר מישהו מהעיתון ושואל מאיפה אנחנו. חצי אומרים "יזראל" והחצי השני "פלסטין".

הכיכר הזו , עליה אפשר לצפות מכל נקודה מרכזית במערכת נקראת כיכר טיאננמן על ידי עובדי העיתון (המדוכאים?). לא, הם לא מתכנסים שם כדי לשבות, וגם לא כדי לראות את עינת שרוף בהופעה. מעבר לכיכר ישנו חדר האוכל של העובדים, וגן בוטני, אבל סגור, סתם ליופי.

את כל הקונסטרוקציה הזו לקח ארבע שנים לבנות. איך אומר טרמבלי במרירות, להגיע לירח היה הרבה יותר קל.

הבניין, אגב, כבר לא שייך לעיתון בחלקו הגדול, בכל פעם נמכר ממנו נתח, או מושכר לאחרים. בינתיים העניינים בסדר, אבל גם טרמבלי מדבר על המשבר הכלכלי הגדול, ועל עשרות סימני השאלה שהוא מציף מדי יום.


לפני פיזור
מחר צ`ק אאוט מוקדם, אין אינטרנט. חזרה לשגרה בשישי, לא לשכוח להכין שיעורי בית.

 

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסביב לעולם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s