אני מתרחק והולך (פוסט אורח)

עודד הנודד (שמבדוי), עיתונאי (לשעבר?) מספיד את המקצוע: "…מדי פעם, בעיקר בעבודה, אתה מבחין בערימות הנייר האלו על השולחנות, ונאנח בנוסטלגיה. איך קראו לזה, עיתונים? גם אני הייתי שם פעם"

                                                                 פוסט אורח

זה מדהים, אבל אני הולך ומתרחק מהמקצוע שלי. העיתונות, העיתונות המסורתית, שסיפקה לי פרנסה 20 שנה, הולכת ונעלמת מחיי. פשוט כי היא מעניינת אותי פחות ופחות, ומתסכלת אותי יותר ויותר.

זה בא בגלים. בתחילה מהדורות הטלוויזיה מתחילות להרגיז אותך. השמנוניות הדוחה שלהן, הפוזה, העולם הטאלנטי. אתה שם לב שאם תסתפק בחמש הדקות הראשונות תוכל לחסוך לעצמך את התפלצות בנות השעה האלה (שמונעות משיקולי פרסום – היי, שמונה ברייקים של פרסומות זה הרבה יותר טוב משניים, נכון?). בואו נודה בזה: ברוב הימים מספיקה מהדורה של 20 דקות לסכם את היום שלנו. וואם, באם, ת`נק יו יונית.

אז אתה מגלח את המהדורות למינימום ומגלה שנשארת בחיים. לא פספסת שום מידע חיוני. המחשבה הבאה שתוקפת אותך נוגעת לערימות הניירת בבית. כן, אותן אצבעות שחורות. למה בעצם אני חייב לעצמי את הצהובונים האלה? אה כן, כדי שאוכל להזדעזע מחדש מדי בוקר ולגלות כיצד אפשר לייצר פורנוגרפיה עיתונאית משובחת. הגדל את הפונט, מתח את הפצע, הבלט את הדם. זה שם המשחק. גם הפרשנים בשקל שמככבים כל יום בבוקסות מצוחצחות עולים לך בבריאות. הם צפויים, הם שטאנציים, הם דרמטיים – והם מיותרים. אז אתה נשאר בסוף עם העיתון הרציני.

אבל אז גם העיתון הרציני מתחיל לעצבן אותך. פתאום רמת הכתיבה יורדת. פתאום אין כסף למגיהים, אז בכל עמוד שלישי יש טעויות מביכות. אפילו בשמות של אנשים ידועים, יחסית, שכשאתה היית עיתונאי מתחיל היית מתבייש לטעות בהם.

אתה מדפדף בעיתוני הכלכלה ומגלה מה שכבר חשדת בו מזמן: הם הפכו לאוסף של ידיעות יחצ"נות מסודרות היטב, כשברוב המקרים "הכתב" לא טורח אפילו לשנות את הכותרת שהעביר היחצ"ן. היי, העורך אמר לדחוף שישה אייטמים ביום, למי יש זמן לנשום? קופי פייסט בנאדם, קופי פייסט.

ובסופו של דבר אתה לא חוזר. אתה הולך למקום היחיד שבו יש לך שליטה – ואפילו חלקית – על צריכת החדשות שלך, וזה האינטרנט. אתה מקים לעצמך מבחר מפואר של בלוגים, אתרים וכלי תקשורת מהארץ ומהעולם, מחליט כמה דקות או שניות לגלוש בכל אחד מהם, ומקבע את עצמך כצרכן תקשורת של העולם החדש.

ומדי פעם, בעיקר בעבודה, אתה מבחין בערימות הנייר האלו על השולחנות, ונאנח בנוסטלגיה. איך קראו לזה, עיתונים? גם אני הייתי שם פעם.

אתם מרגישים את הרעד הזה מתחת לרגליים, את הצמרמורת בגב? את הגיל שלכם?

כל בני הנוער שאני מכיר גולשים ברשת, מרביתם גם משתמשים בה לחדשות. הם לא קוראים עיתונים, הם לא שומעים יומני חדשות ברדיו. טלוויזיה עבורם היא מכשיר שנועד לצריכת ריאליטי והשטחת גלי האלפא במוח. יותר ויותר אנשים מספרים לי שהפסיקו את המינוי לעיתון, שהשליכו לחלוטין את הטלוויזיה מהבית.

המהפכה עוד לא כאן, בייבי, אבל אני כבר שומע את הצעדים למטה ברחוב. והם מתחזקים. איפה אתם תהיו?

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה שוטף פלוס 30. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s